בס"ד יום שני כה' אלול התשס"ב אזכרה עשר שנים עברו מאז, ושוב, כמדי שנה בשנה הוא מצא את עצמו מול קברה. הוא חייך חצי חיוך עצוב כשנזכר איך - כמדי שנה - הוא הבטיח לעצמו שהשנה לא יבוא לבקר אותה, והנה.. גם השנה הוא חזר. "אתה לא יכול להיות בלעדי" אמרה לו פעם בחיוך מקניט, אוי כמה שהיא צדקה.. הוא לא יכול להיות בלעדיה.. בעשר השנים האחרונות כשנאלץ להילחם בעולם האכזרי לבדו, בלעדיה - הוא לא היה. כל מה שנשאר ממנו היה רק קליפה עלובה שבמבט חטוף נראית דומה לאדם שפעם היה.. אך מבט ממושך יותר היה מראה במהירות על היעדר כל חיות מפניו.. אדם מת מהלך - זה מה שהיה. הוא סידר את הורדים הלבנים מסביב לקברה כשעיניו מתחילות כמעט לדמוע.. לא פעם ניסה להסביר לה כי "ורדים זה קיטשי", והיא? היא רק צחקה את צחוקה השובב והמלבב ואמרה לו כי היא אוהבת ורדים, ולא אכפת לה מה אנשים אחרים אוהבים או שונאים.. כזו היתה - עומדת על שלה בצורה כל כך אגואיסטית.. סוג האגואיזם המתוק שאתה מתחנן לראות אותו שוב ושוב ושוב.. ולעולם לא תראה. התודעה הכתה בו שוב, הכתה כברק כפי שאומרים. לא פעם נפגע ממכת חשמל זו - אותה סטירה שהרעידה את כל גופו.. אך בניגוד למכת חשמל - כל מהלומה כזו לא השיבה אותו לחיים, אלא להיפך - זרקה אותו עמוק יותר ויותר לתוך תהום העצב והחידלון. את מכה זו הרגיש בכל פעם בה נזכר כי לעולם לא יראה אותה.. - לעולם לא ירגיש את התקופה המדהימה בה שהתה אצלו ימים שלמים ובה העולם היה נראה כל כך שמח ותמים. הוא זכר כי אביו תמיד הזהיר אותו שעד כמה שהוא נהנה הוא יודע ממצבה ושלא יקשר יותר מדי אליה, אך הוא? איך לא יכל להקשר?? איך ניתן לבקש מאדם שלא יקשר למצב קבוע\זורם של מתיקות, פשטות, רוך וצחוק? אילו רק אביו היה זוכר את התקופה בה הוא עצמו היה באותו מצב, לא היה אומר את זה. הוא גחן על קברה וניסה למשוך מילים מפיו.. למשוך בכח שיצאו כבר שיסבירו לה מה הוא מרגיש כלפיה, איך הוא רוצה אותה, איך הציעו לו מישהי אחרת אבל היא.. היא הכל.. והיא לא היא, היא כלום. נו.. למה ציפה, - גם עכשיו לא יצאה כל מילה מפיו.. הכל היה בפנים, הכל לא הצליח לצאת החוצה.. הכל ננעל שם במנעול שבור של כאב ויגון. הוא התרומם מעל הקבר ונשם עמוק את האווירה מסביבו כמנסה לאצור אותה עד לפעם הבאה. לאחר מכן נאנח, הפריח נשיקה קלילה לעברה ויצא מחדר ילדותו שבבית הוריו. על המצבה היה חקוק "1980-1990 - ילדות שנגמרה".