שמונה דקות של כתיבה בלי להרים את העט מהדף אז השמש תזרח מחר

 כמו כל יום אחר בני אדם ימותו ותינוקות יולדו והעט תכתוב או לא כרגע

כותב מרוכז בכל זאת יושב במקום לשקוע למקום עמוק יותר במקום לקחת

 את זה למקום יותר מוחשי שאפשר להרים חופן חול ולא לראות כל גרגיר

 בנפרד לא להבחין בשינוי הצבע אבל לראות את השתקפות השמיים

 בגרגירים בכללותם כמו יהלומים כמו אדם שוחה בים כמו הרבה דגים

 שוחים בזרם אם מתרכזים ברגע אחד אפשר לקבל ים שלם על כל הגלים

 והגוונים על הדגים היצורים והמחשכים וגם טובעים בו ושוקעים טרגדיות

 נוראיות ועל שפתו זוגות רומנטיים צופים בשקיעה שזה בכלל מותו של

 יום שלא יחזור ואולי גם הרומנטיקה עצובה כלומר גם בה יש מוות של

 בודדים שהופכים להיות זוג שמביט במשהו שלישי ובכלל אם חבר שלי

 נוכח בשעה שאני כותב על מוות ואם לא איפה הוא כשאני לא כותב בכלל

 אלא סתם יושב ומנסה להיזכר בתו בודד של מנגינה לא חשובה כל כך

 הרבה פעמים שמעתי אותה ובכלל למה כתיבה כזאת לא יכולה להיות

איטית יותר לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, אך הבעיה היא שאם אני רגוע

 אני מחפש על מה לכתוב ואז אני כמו אנתרופולוג משלב הילוך וחוזר

 למרוץ האינסופי עד שנכבה האור ופתאום האנתרופולוג בודד בחדר

 חשוך האם הוא עדיין אנתרופולוג? הוא מהרהר לעצמו בהלצה אך המצב

 לא מצחיק בכלל הוא מחפש נקודות אחיזה ולא מוצא להישען אליו נשכב

 על הרצפה ופתאום גם אתה לא חש שמונה דקות של כתיבה בלי להרים

 את העט מהדף 

(תרגיל בהתחלת סדנת כתיבה לכתוב בלי להפסיק. הרבה פעמים זה יוצא יותר מוצלח מכל כתיבה אחרת- תנסו!)