[ליצירה]
הםם..
זה אומנם נותן תחושה טוהר , אבל רק בגלל הייצוג הקלישאי שלו (זה שלמישהו יש כנפיים לבנות זה לא אומר שהוא לא יוצא בלילות לדרוס חתולים למשל...).
דווקא ביצירה שלך Kid & Kitty תפסת תמונה הרבה יוחר מוצלחת, לדעתי, של טוהר.
כל זה, כמובן , לא פוגם בציור שהוא לכשעצמו די מוצלח ומעניין.
יומטוב , שמואל
[ליצירה]
האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה-
אין צורך להקימו מקברו לצורך זה.
תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה.
בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור.
עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים.
הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית
סה"כ מצוייין
נביש
[ליצירה]
(לדמיין צליל של כאפה על המצח)
התכוונתי מטאפורה
עבר זמן רב מאז שיאור ספרות. לפעמים מתבלבלים במונחים הטכניים.
אבל מה שכן, לפעמים משומוש כל כך נרחב מדימויים לתאר משהו, כמו בדידות, שוכחים שזה באמת רק רגש, ולא ממשות שחודרת לתוך הגוף ושוכנת שם.
בעצם זה אפילו לא רגש, זה סיטואציה...
בעצם די מאוחר ואני סתם מקשקש..
[ליצירה]
מה זה הפאראנואידיות הזאת- מי מתקיף אותך?
איזה ילדים אתה מכיר שמעוניינים בפרפרים מזכוכית יותר מאשר בטבע?
מי מעוניין יותר ב MIMONDIS של המחקרים מאשר ביד החזקה? החולים באקדת הם אנשים שכבר אבדה אמונתם. ואם הם מנסים להוכיח לך שהדוגמית בזכוכית יותר יפה מפרפר חופשי, שינסו.
[ליצירה]
כבר מנקודת המוצא של הסופר המלחמה הייתה אבודה לא?
מה שנפלא זה שמראש האביר היה תמיד מלא באשליות, ולכן המלחמה אינה אבודה מראש, כי העיקר זה לצאת אליה ולאו דווקא לנצח...
בכל מקרה נצלו את הימים האחרונים של הדכאון
כי כשנכנס אדר אז כבר חייבים לשמוח..
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש