עומדת אני עכשיו על חבל דק,

חבל דק שמפריד אותי מן החיים אל המוות.

מתחתיי אין כל מלבד תהום העצב.

מאזנת את עצמי על החבל הדק,

משתדלת שלו לפול לתוכו.

שומרת על שיווי משקל והולכת צעד צעד,

אט, אט, נאחזת באוויר שמתפורר בין אצבעותיי,

וחשה בודדה לבד,לבד.

מסביב הכל חשוך ואפל,

מעליי רק כוכבים ,

מרחוק אפילו הם נראים שחורים.

והירח כבר אינו מאיר לי,

העצב הסתיר את פניו.

והעננים קודרים ,כהים.

 והגשם אפליו הוא כבר אינו נראה כמו טיפות,

אלא כמתך יריות.

התעוררתי בבהלה מן החלום הנורא,

אבל אז אני שוב מוצאת את עצמי על חבל דק.