תמול שלשום הבטתי במראה,
לא זיהיתי את עצמי.
אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות,
כל כך לא מי שאני באמת.
כולי מסכה אחת גדולה,
איש אינו מכירני.
ומה אעשה?
איך אהיה אמיתי?
מתי אפסיק כבר עם כל ההצגות?
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
- שיחות עם קונה הכל – ביטול אירוסין
- השבת הראשונה - הצד שלה
- היחוד
- שיחות עם קונה הכל - ייסורים
- רחמים וישועה
קשור אלי
- [ליצירה] כמה נכון כמה אמיתי . כמה עצוב..שיהיה בהצלחה [ליצירה]
- [ליצירה] כואב הכאב עולה מבין שורות השיר וגורם לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] אני ממש מזדהה. ממש ממש. עם שני הצדדים של השיר- "אני כל כך שונה ממה שרציתי להיות," ו- "כולי מסכה אחת גדולה, איש אינו מכירני." [ליצירה]
- [ליצירה] כואבבבב גורם לי לצורך עז להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] כואב... [ליצירה]
- [ליצירה] כנרת היקרה, מאחר שאני כנה ופתוח אז נוצרים רגשות, וממילא אני צריך לבחון אם אני יכול לשלוט בהם; אם לא הייתי פתוח לא היהו נוצרים רגשות וכל הבדיקה היתה אך ורק שכלית. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ההליכה מהבחור היא בגלל השוני ביניכם, אז למה באה השאלה בסוף? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, ודאי שהיו. לדוגמא: המנהג המקורי היה שאמרו קדיש תתקבל לאחר כל מערכת תפילה שניתנת להיעשות בצורה נפרדת מחברתה - ללא קשר אם תפילת שמו"ע נאמרת בה, וממילא אמרו קדיש תתקבל לאחר הסליחות, וגם לאחר קריאת מגילה בליל פורים, כאשר בת"ב היה מנהג מיוחד שבשל העובדה שקוראים את מגילת איכה שבה נאמר "שתם תפילתי", לכן לאחר מגילת איכה לא אומרים קדיש תתקבל וכן בבוקר לאחר תפילת שחרית הקדיש אינו נאמר. בעל הלבוש, סבר שקדיש תתקבל קשור אך ורק לתפילת שמו"ע, בביאור המנהג שאומרים אותו לאחר הסליחות הוא נדחק, ובענין המנהג בליל פורים, הוא אמר שהמנהג הוא מנהג טעות והוא ביטל אותו, ועל פיו נוהגים רוב האשכנזים בימינו. דבר משעשע הוא, שהרבה מהאחרונים, שלא ידעו שמקור ביטול המנהג הוא בלבוש, תמהו על מה שנזכר בראשונים שלא אמרו קדיש תתקבל בליל ת"ב, לאחר קריאת מגילת איכה; שהרי אם הדבר קשור לשמו"ע למה אמורים לומר אותה? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אני פרסמתי את היצירה בהתחלה ביישור לימין וללא הפסק שורות באמצע, ומשום מה הרבה רווחים נעלמו לי, אז מרכזתי את זה, ועדיין היו בעיות, ואז חלקתי לשורות - והכל היה בסדר. אולי באמת כדאי לשאול את השאלה באיזה פורום של פו"פ. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול. - זה מה שהובע בפרקים הקודמים. בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה ידידה היקרה, א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של: "איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו." - "דבר טוב?" - "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה. - "אז תאמר אותו." - "את בטוחה?" - "כן." - אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה." היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.) ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נטע היקרה, הנני סבור שיש טעם נפגם בפרסום פרקים בסדרה הומוריסטית בבין המצרים, ועל כן אין בכוונתי לפרסם פרקים חדשים עד לאחר תשעה באב. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מכיוון שהאתר לא מאפשר לי כרגע לשלוח מסרו"שים, אענה לכל המגיבים הרבים כאן ע"פ סדר תגובתם. נ.ז. - שהוא לא דמיין בדעתו = הקורא. איילה - לפני שפרסמתי כאן את הסיפור, נתתי אותו לשבעה חברים, ללא משפט הסיום, וכל אחד חשב שהמדובר על חטא אחר. כך שאני בהחלט לא חושב שכולם מדמיינים שזה על אותו נושא. (למען ההגינות יש לציין כי המדובר בשבעה חברים מרכזניקים - אולם אף אחד מהם לא חשב שהמדובר על נחיתה מהרחפנות.) ליאורה - מודע את חושבת שאין אנשים עם תאווה לגניבה? עייני בבבלי שבת קנו ע"ב, ותראי מעשה שממנו עולה בבירור שיש אנשים (במקרה המתואר שם רב נחמן בר יצחק) שנולדים עם תאווה לגניבה. נ.ז. - אין בעד מה. ליאורה - הנחש מסמל בסיפור את היצה"ר, ובכך הוא אכן מחובר עם חטא עץ הדעת ודרשת חז"ל שהנחש היה היצר הרע. המבט הפשוט הוא שהנחש ממית, אולם בסיפור הנ"ל הנחש נותן לרונן את היכולת להתבונן בעצמו ולעשות חשבון-נפש, ובכך הנחש נותן לו חיים. האם החיים האלה אמיתיים? זו שאלה שעל הקורא להשיב עליה. אודה על האמת - טרם הצלחתי להבין מדוע עולה הדרישה לשנות את החטא. מה כ"כ מרגיז בזה שהחטא הוא לא מה שהקורא דמיין בשעת קריאת הסיפור? תודה רבה לכל המגיבים, חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה. בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו. (אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!) [ליצירה]
תגובות