לפני שבועיים הרגשתי שאני לא יכול יותר, אני חייב להפסיק להיות בודד. התבוננתי לתוך עצמי וראיתי שאמנם איני יכול "להכריח" את השי"ת להמציא לי זיווגי ובכך לחסוך ממני את הכאב הרב שאני חווה, אבל אני יכול בהחלט לשנות את הגישה שלי ולהשיג אותה מטרה. החלטתי שלא ארגיש בודד ויהי מה. אם תעלה לי מחשבה של כאב על הבדידות, פשוט אכריח עצמי לחשוב על חסדי ד' אשר עשה עם עבדו. וכך ב"ה כבר שבועיים אני שמח וצוהל. ההרגשה נפלאה. אני רק מקוה שלא משנה מה שהשי"ת יעשה לי בעתיד, אשאר תמיד שמח. בדידות או שמחה, הבחירה בידי!