[ליצירה]
יפית
שתי תחושות ממש חזקות שעלו לי בזמן קריאת השירים שלך:
1) את מדהימה בכשרוניות שלך. את כותבת נפלא. מדהים ממש.
2) ישר הבנתי שזה נובע מהבפנוכו שלך. שהיית שם. ושאולי במקום כלשהו, חולה מעט, לא ממש טוב, אולי, את מתגעגעת קצת לשלמות הזו שיש לך עם הבקבוק.
ורציתי להגיד לך - חזקי ואמצי!
[ליצירה]
יפה לך שהצלחת לחצוב את עצמך יש מאין.
בדרך כלל אני מניחה שרובנו מנסים להוציא מעצמנו את היש מתוך המסתור. אבל מהאָיִן? זה מקורי.
(אני סתם קצת צינית. תנסי אולי לעבוד על הרעיון הזה של היש מאין, כי הוא נשמע קצת לא הגיוני).
[ליצירה]
הרעיון מקסים ממש, ומאוד אהבתי את הזרימה של השיר.
שני דברים קטנים:
1) מגפיים זה בזכר, והפרח לא יבול.
2) נראה לי, למרות שאני לא סגורה על זה, שפיסוק מדי פעם עשוי להועיל לזרימה של השיר.
[ליצירה]
אבל.. אבל..
לכולם יש את הריבועים שלהם. לכולם יש את המגבלות שלהם. בין אם אלו מגבלות של דמיון לא הכי מפותח, או מגבלות של יצריתיות, או של שפה, או של מיליון ואחד דברים.
קחי סופר מוערך כמו מאיר שלו. אם קראת את רומן רוסי ואת בביתו במדבר. זה אותו סיפור רק הפוך. פה זה דודות, פה זה דודים, אבל הרעיון דומה בשניהם.
הרבה סופרים הם כאלה, רעיונות דומים, הצלחה שעבדה פעם אחת, ועכשיו ממחזרים אותה שוב ושוב ושוב ושוב. זה כל העניין של הספרים של רם אורן, נעמי רגן וכל אחד אחר.
ככה זה בני אדם.
תגובות