[ליצירה]
יווו.. אנשים! מה קורה לכם עם כל תיאורי ההתאבדויות האלה לאחרונה?
וסליחה, אבנר, שאני מוציאה את זה עליך אבל - - דחיך ראבקום, אנשים.
לפעמים באמת אין חשק לכלום, לא בא לצאת מהבית, לא מתחשק לאכול כלום, גם כשמדליקים (לא פותחים טלויזיה. את זה הטכנאי עושה כשהוא רוצה לבדוק מה מקולקל במכשיר..) טלויזיה קורה לעיתים שאין מה לראות או שמחליטים שהכל משעמם.
אבל מכאן ועד לומר שמכל ההרהורים הוא החליט לצאת כשהוא הכין את החבל ותלה את עצמו עליו, פור גוד סטייק! שילך לישון, שיקום בבוקר ויראה אם ההרגשה שלו לא השתפרה. שיסע לאנשהו ויראה אם הוא לא יכול לנטרל את עצמו ע"י שינוי מקום ואוירה, שילך לטיפול אם כל זה לא עוזר (וכל מילה שכתובה כאן נוסתה על ידי הכותבת, לידיעתכם).
אז די כבר עם הרחמים העצמיים האלה ודי להרוג את כל הגיבורים שלכם.
לא לימדו אתכם בכיתה ג' שסופר טוב הוא לא זה שהורג את כל הגיבורים של הסיפור כדי לסיים אותו???
[ליצירה]
אוי, ועכשיו זה קיבל נופך מחריד. מחריד כמו סיפורי סטיבן קינג. בלעע..
ואגב, סתם הערה, אני לא חושבת שאפשר לומר לאדם כל יום כל היום כמה הוא אדם נפלא.
אבל כשאדם במצוקה והוא פונה לעזרה, אפילו סתם לחבר או מישהו לא קרוב במיוחד, הוא עשוי פתאום לשמוע הרבה דברים נפלאים על עצמו.
חוצמזה, שהשורות שלך איכשהו נותנות עידוד לתופעה הזו שנקראת התאבדות. ואני נוטה מאוד להתנגד, בגלל זה, לשיר שלך באופן כללי.
[ליצירה]
טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו.
אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו.
וזה, אולי מותר האדם על הבהמה.
היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת.
תגובות