בס"ד. כל פעם כשתסע בכבישים האפורים, הסואנים,צפופי המכוניות ומעלי האבק תזכר באותה נסיעה בשבילי העפר של ישראל בראשית דרכה, יושבת על רצפת טנדר ישן בין ערימות קש ותרנגולות, מצמידה לחזה את מטלטליה המועטים- בגדים ספורים, ספר ותמונת הוריה- שרידי חייה הקודמים, גופה נוקשה מחמת טלטולי הדרך הארוכה והקשה ועיניה חוזות בהשתנות הנוף- מירוק והרים ואוויר צח לשטחים חומים ושוממים, אוויר דביק ויבש וחום מדברי מערפל. אותן השעות הארוכות והרחוקות, לפני שנים רבות כל-כך, השעות שעברה בנסיעה מנמל יפו לעבר קיבוץ שבדרום, הנסיעה שבה נחשפה לדברים שמעולם לא ראו עיניה, החל בהפלגה באונייה הישנה והצפופה, ההקאות הרבות, הבחילות, ההרגשה שיומה האחרון קרב, וכלה בירידה בנמל זר באדמה זרה, נעיצות המבט של אינספור אנשים שונים, האיש המשופם בעל הבגדים הישנים והקצרים שזיהה אותה מיד והציג עצמו כאיציק, אח בעל דודתה, ועזר לה לעלות אל רצפת הטנדר הלבן, וכל זאת בלי מילים, בלי רגש, רק לבד, בשקט חודר ועוטף, בחלל ריקני וחלול וחרישי. הכינו את איציק לפגישה עמה. אמרו לו שיבין שאיננה רגילה, שעברו עליה דברים שהוא לא יכול אפילו לדמיין. אמרו לו שהיא אחרת, אולי אפילו קצת מוזרה, ולכן כששאל לשמה וקיבל כתשובה רק שתיקה אילמת לא הופתע ולא הפציר בה אלא הושיט ידו לקחת את תרמיל הבד הבלוי שנתלה על זרועה. היא כתגובה אמצה אותו אל לבה כאומרת: "עד לכאן" והביטה בו בעניים חודרות וסרבניות שלחלקיק שנייה ניצת בהם זיק של השתתפות אך מיד נכבה זיק זה ואת מקומו תפס חלל של ניתוק. הוא הושיט אליה את ידו השחומה, המחוספסת כדי לעזור לה לעלות על הטנדר. היא הניחה את כפה הקטנה, הצחורה, הענוגה והביטה בו, מחזיקה ביד קמוצה את תיקה הבלוי והקטן. שום דבר לא הכין אותו לפגישה עם היצור האחר הזה שהרים אותו ללא קושי, משל הייתה נוצה קטנה, היצור הזה בעל התלתלים הזהובים שהגיעו עד לסוף אוזניה, העור החלק והלבן, העורף הצח שהבהיק כבהט והמצח הגבוה.היצור בעל החוטם השברירי הקטן והשפתיים הקצרות אך עבות כשל בובת חרסינה יוקרתית. ומעל הכל היצור הזה בעל העיניים התכולות, הצרות, החודרות שמכילות הכל ולא כלום, שמשדרות ניתוק וזרות ושתיקה. היא מצדה אפילו לא התייחסה לשוני הזה במושגים שהכירה- היד החזקה, הפנים השזופות והרחבות, השיער המתולתל, השפם העבות, היא אף לא התייחסה לקולו החזק שהרעים עם כל לחישה קטנה, הדבר היחיד שחשבה עליו כל אותן שעות בין טלטול לטלטול בין הבזק נמנום להבזק כאב הוא שהיא כאן. היא כאן כי היא כאן, לא משנה מה שהיה ולא משנה מה שיהיה, היא כאן. בשעות ארוכות אלו היא הגיעה להשלמה עם החיים, עם הגורל. גופה כאב, עיניה קראו לשינה אך ליבה הקטן נשאר ער, קורע את הנוף בשתיקתו הגדולה. הוא האט את הטנדר והיא יכלה לראות שהם נוסעים בדרך עפר שמשני צידי דרכיה שתולים אורנים המתנשאים לגובה רב. הם הוסיפו לנסוע שעה קלה ואז ראתה שלט לבן ועליו כתוב באותיות כחולות: "ברוכים הבאים לקיבוץ מירום". כעת הם נסעו בין בתים קטנים ולולים שקרקור תרנגולות בקע מהם. היא ראתה כמה אווזים מגעגעים ויורדים מן הכביש בעת שהטנדר חלף על פניהם ופעוטה שמנת לחיים שרצה אחריהם בצווחות שמחה. ואז הוא נעצר. ענן אבק אחרון עלה מבין הצמיגים והתנדף לאיטו. הוא עזר לה לרדת ובזמן שבחן אותה בשנית ,מנסה להבין את פשרה, נפתחה הדלת וממנה יצאה גברת שמנה בשמלה פרחונית שהתנהלה בכבדות עד שהגיעה למול הילדה, או אז חבקה אותה בחנק נשיקות ומלמולים ועניים דומעות בעוד עניי הילדה מתבוננות ללא רגש ופיה קמוץ. דודתה חיה לא הבחינה בכך. כל מה שראתה היה ילדה מסכנה וביישנית. "בואי מתוקה, תני לי תיקך, הו! כמה עלוב ובלוי, ילדה מסכנה, הביטו עליה, מלוכלכת מאבק הדרכים, בגדיה עלובים, שפופה כל כך, מסכנה, ילדתי, מסכנה, בואי שבי נא כאן אשפות הקומקום, תשתי משהו ואז אתן לך לאכול, חמדתי, מסכנתי". הדודה לקחה את צרורה היקר והשליכה אותו על כורסא שנצבה ליד עציץ. היא אחזה ביד הילדה והושיבה אותה על כסא עץ. תוך רגעים ספורים הונחה מולה צלחת ובה חביתה וצנים עם ריבה ותפוז מקולף לפלחיו. "שתי, אכלי, מלאי בטנך, בוודאי רעבה את הרי לא אכלת מן הבוקר". הילדה לגמה מן הכוס, נקרה בצנים והביטה בעיניה הכחולות בדודתה. "הו! הייתי צריכה להבין, לא יכולה לאכול, רגשות האשם, הו! נורא! איום! עצוב! זה יעבור, אוויר הקיבוץ ירפא אותך, אל דאגה מתוקה, אנחנו כאן".היא המשיכה למלמל כמה משפטים אך הילדה התקרבה אל החלון הגדול בצעדים מדודים והביטה החוצה. מן האופק נשקפו הרים גדולים וחומים ומספר עורבים עפו במרומים צווחים ונוסקים ודואים על גבי אוויר המדבר החמים. הדודה התקרבה והניחה יד מפוטמת על כתפה. "האם רוצה את לצאת החוצה?" –שאלה זו נאמרה כמעט בלחש בניגוד לקריאות הרמות שליווה מרגע שהגיעה, והיא השתוקקה לשקט. היא הסתובבה אל דודתה והנהנה באדישות- הקשר היחיד שיצרה מהרגע שהגיעה לבית הקטן שניצב בקיבוץ היבש הרחק הרחק ממה שהכירה. באותו רגע עבר ילד ברחוב, ידיו שלובות מאחורי גבו והוא שורק ובועט באבנים שסביבו. דודתה רצה אל הדלת בהתנשפות וקראה- "עוזי, עוזי, חמוד, בוא לכאן, בוא", היא יצאה החוצה והילדה אחריה. "עוזי, תכיר, זו אחיינתי, היא הגיעה מאירופה (את המילה- "אירופה" אמרה כאילו הייתה זו חיה גדולה ומפחידה), אולי תקח אותה לטיול בקיבוץ?". הילדה התקדמה צעדים מספר ועמדה ליד דודתה. עוזי הביט בה, תלתליה הזהובים משוכים מאחורי אוזניה הקטנות, מבטה מופנה אליו בלי שמץ של תחנונים אלא בהבעה של אמירה. בסדר- אמר הילד. "איך קוראים לך?" שאל את הילדה המוזרה שנצבה מולו. היא לא ענתה. לאחר חלקיק שנייה אמרה הדודה "קוראים לה דמי אבל, אני מניחה ש… ש… שסמדר יהיה בסדר. סמדר, זהו שמה החדש". עוזי רמז לילדה לבוא לידו והם החלו לצעוד באוויר היבש מותירים את הדודה מוחה דמעותיה ומיללת לעצמה. הם צעדו בשתיקה. הוא הראה לה את לולות התרנגולים ואת מזכירות הקיבוץ, את חדר האוכל ואת בית הילדים ואז אמר- "את לא מדברת, נכון. הראיתי לך את כל הקיבוץ ולא אמרת מילה אז או שאת נורא לא אוהבת את הקיבוץ או שאת לא מדברת". היא כתגובה זקפה צווארה, דבר אשר גרם לו להשפיל מבטו. הם המשיכו לצעוד בשקט, היא בחנה את הילד שהילך לצידה. ילד שחום, שיער חום-אגוז מעטר מצחו, עורו שזוף ולחייו תפוחות עם מעט וורדרדיות, מראהו שידר מוצקות ועוז ורק עניו החומות הביעו דמיון ושובבות נעורים. הוא היה כבן תשע, גדול בשנתיים מן הילדה הלבנה בעלת העור החלק. מאוחר יותר תהתה מה גרם לו להסגיר בפניה את סודו. הרי היא עדינה כל-כך ורכה, שונה מן הקיבוצניקים היציבים, המוצקים, השחומים. אולי היו אלו העניים הכחולות שהביטו בו בלא היסוס, אולי הייתה זו הדרך שבה זקפה את צווארה בהתרסה ואולי הייתה זו הסיבה הפשוטה שאיננה מדברת ולכן גם אם יענה אותה האויב- לא תוכל להסגיר את סודם. היא ראתה אותו צועד וחוכך בדעתו אם לספר לה. לבסוף עצר ואמר לה שברצונו להראות לה את הדבר החשוב והיקר ביותר בקיבוץ. "בואי אחריי" הורה לה והגביר את צעדיו. הם ירדו מן השביל וצעדו בין שיחים וקוצים עד אשר הגיעו למן חורבה גדולה. הם נכנסו לתוכה. "זוהי המפקדה שלהם"- הסביר ברצינות. המפקדה שלו ושל רננה ויקיר- חבריו הטובים. ממקום זה מפקחים על פעולת האויב ומוכנים בכל רגע לצאת להתקפה. הם עמדו בחדר הראשון. בחדר זה עמד שולחן ועליו מפה גדולה וכמה אבנים. על הקיר ליד החלל שפעם בוודאי היה חלון הייתה תלויה מפה נוספת שהייתה צבועה בצבעים של חום, אדום וכחול. הם התקרבו למפה שעל השולחן. "את המפה הזו ציירה רננה"- אמר. האדום זה הקיבוץ, הכחול זה האויב והחום זה שדה הקרב שממנו הם מתכוונים לצאת להתקפה באם יבוא האויב. הם הכינו במפקדה מעט מזון למקרה שיצטרכו להישאר שם כמה לילות והוא הצביע על ארגז שניצב בפינת החדר וממנו הציצו כמה תפוזים כתומים ורעננים. רננה ויקיר צריכים להגיע עוד מעט,הם נדברו בניהם להפגש בשעה שלוש. "בנתיים אראה לך את החדר הכי חשוב במפקדה" . הוא התקרב לסולם שעמד בקצה הדרומי והתחיל לטפס עליו, מעליהם הייתה הקומה השנייה שהמדרגות אליה כנראה התמוטטו מרוב יושן. הוא טיפס בזריזות ועזר לה לעלות. כשהתייצבה על הרצפה המחוספסת אמר לה- זהו החדר שבו נמצאת התחמושת, יש לנו כאן מלאי בלתי מוגבל של תחמושת. על אדן כל חלון מוצבים נשקים. חלונות אלה הם התצפית בטובה ביותר לעבר שדות האויב. הם התקרבו לחלונות והביטו דרכם. אכן, הראות שנשקפה מן החלונות הייתה רחבה. על אדן כל חלון ראתה סמדר את הנשקים שאליהם התכוון עוזי. היו אלו נשקים העשויים מענפי עץ שמחוברים זה לזה על ידי גומיות רחבות וחומות. "אז מה את אומרת?" הוא הביט עליה וחייך, עיניו חיכו למוצא פיה. משלא ענתה אמר בנימת גאווה- "כנראה שאת באמת לא מדברת כי אי אפשר שלא להתפעל מהמפקדה שלנו". באותו הרגע נשמעו קולות. "רננה ויקיר בואו הנה אני רוצה להכיר לכם מישהי". ראשונה עלתה ילדה במכנסי ג'ינס קצרות. שיערה השחור היה אסוף לצמה, כתפיה רחבות וגופה מוצק וחזק. אחריה עלה ילד חסון וגבוה לגילו, אף לו שיער שחור חלק ומבריק ועניים אפורות ורציניות. "תכירו, זוהי סמדר, החברה החדשה שלנו. סמדר תכירי, אלו הם חברי המפקדה. המפקדה שלנו דורשת המון עבודה ומאמץ ולכן במקום הזה לא מתלוננים על העבודה הקשה", והוא הצביע על שלט שלא ראתה לפני כן ועליו מתנוססת הסיסמה-"עבודה קשה מובילה לניצחון", "אנו אוספים כאן מידע מסווג על האויב והמטרה שלנו היא להגן על הקיבוץ ולהכשיר עצמינו לקראת הלחימה במחתרתות." כשדיבר על הלחימה במחתרתות התקשחו אגרופיו ועניו נצצו. "הפעולות שאנו עושים כאן הן סודיות ולכן אסור לספר לאף אחד על המקום הזה. אם את חושבת שאינך מתאימה תקומי עכשיו ותלכי מעימנו ואנו נבין אותך ולא נכעס כי אנו דורשים נכונות רבה ואומץ רב". הם חיכו כמה רגעים אך רגליה היו נטועים חזק בקרקע. הוא חייך ואמר- "התקבלת. ועכשיו סמדר,תסלחי לנו לרגע, אנו צריכים להתייעץ קצת". הם הסתודדו בצד. עוזי אמר להם שהוא יודע שהם בחרו שותפה טובה והסביר שהיא לא מדברת.לאחר מכן קרבה אליה הילדה עם הצמה ששמה רננה ובירכה אותה על הצטרפותה במאור פנים והילד ששמו יקיר הניד ראשו ברצינות כאות להקרתו. מאותו היום והלאה נפגשו הם יום יום. קשר חזק נוצר בין שלושת ילדי הקיבוץ החסונים ובין הילדה השברירית, האלמת. במהרה הבינו הם שאין היא תוכל לעזור להם בפעולות הדורשות מאמץ גופני רב (כגון איסוף קרשים וענפים למקרה שיצטרכו להבעיר מדורת אזהרה), אך באותו זמן לא יכלו להבין כיצד תפקדו בלי נוכחותה. נוכחותה השקטה, החודרת נקבעה בתוכם ובתוך פעילותם המפקדתית וזה היה כאילו מאז ומתמיד הייתה ביניהם. היא כל הזמן הייתה שם. באסיפות שלהם שבהם הציעו מבצעים חדשים ופעולות מתוחכמות, היא לא דברה, לא התווכחה, לא הציעה, אך הייתה שם. עמדה שם שקטה, חזקה עם צוואר הבהט והידיים השבריריות. לפעמים בעת שהתלבטו וחששו והיססו בנוגע לנקודת מחבוא מסוימת או נקודת תקיפה מסוימת הם שתקו לרגע והביטו בה והיא נתנה להם כוח להמשיך ולחשוב ולשבור את הראש עד אשר מצאו את הפתרון. היא הייתה כעין אמא וכעין תינוק. היא הייתה אמא משום שתמכה בהם ושלחה אליהם אותות של הכרה, אך הייתה כתינוק משום שהייתה תמימה כל-כך וחסרת אונים, שברירית וזקוקה לתמיכה. ואולי זו הסיבה שבגינה נקשרו אליה. הם- ילדי הקיבוץ שגדלו לשמחת חיים ושלווה, הם- החסונים, היציבים, החזקים, הם- שלא ידעו צרות ודמעות מהם שלא ידעו את כאב הפרידה, הם היו זקוקים לתמימות הזו, לעדנה, לשלמות הביישנית אך החזקה שנוצרת רק מלבבות שבורים ומלאי יגון וגעגועים. כל יום נפגשו במפקדה שלהם. היו ימים שבהם חשו כי האויב עומד לתקוף, או אז עמדו שעות על גבי שעות רכונים על אדני החלונות, נשקיהם בידם, מוכנים לכל תזוזה חשודה, היו ימים שבהם ראשם צף ועלה בכל מיני רעיונות חדשים ודרכי פעולה מועילים או אז היו יושבים רכונים על גבי השולחן ומשרטטים שוב ושוב דרכי תקיפה, והיו ימים שבהם שבה השלווה לליבם הקטן ואז היו משתרעים על גבי רצפת המלט הקרה, נשענים על הקיר, שותים מיץ קר, אוכלים תפוזים עסיסיים ומדברים, וכל אותם הימים שבהם היו השלושה במצבי רוח תוססים ומתנודדים היתה היא, סמדר, נמצאת שם, מביטה ובולעת הכל בעיניה. באחד הימים שבהם נמצאו להם מעט שלווה ונחת מן האויב ישבו הם ודברו בעליזות. בחוץ השמש יקדה וקפחה ללא רחמים אך בתוך החורבה הישנה נמצאו תמיד קרירות ונוחות. הם ישבו שם וצחקו מזיכרון עליז ואז לפתע נגשה רננה לסמדר, התיישבה מולה ואמרה: "סמדר, את יכולה לדבר, את יודעת שאת יכולה, תדברי, בבקשה, את יכולה". הם הביטו בה בציפייה והצטופפו לידה מביטים בה במבטי תמיכה. עוזי, יקיר ורננה- הילדים היחידים שהיו חבריה בלב ובנפש מאז התרסקות חייה… היא הביטה בהם וכה רצתה לדבר. היא רצתה זאת כמו שלא רצתה דבר מעולם, אך המסך השחור,החונק, המוכר הזה סגר על גרונה כמיום ימימה ולא רצה להיעלם ולתת לקולה לעלות במעלה גרונה, לצאת הלאה אל העולם הרחב. אך היא רצתה זאת, כה רצתה והאמינה שהתמיכה של חבריה תעזור לה, והיא רצתה להיאבק בו וכעסה עליו ואמרה למסך הזה שיעזוב אותה, שילך. וזה היה רק היא והמסך החונק והוא חנק וחנק והיא נאבקה להשתחרר, להכאיב לו, שילך, אך הוא המשיך לחנוק ובאוזניה הדהדו קולותיה הענוגים של אמה- "ברחי ילדתי, ברחי דמי, אוהבת אני אותך כל-כך, ברחי, אנו אתך לעולם, אל תסתכלי, לכי…לכי..לכי". וקול נעלי המתכת על רצפת השיש הצחורה, ועוד קולות, ועוד קולות והמסך ממשיך לחנוק אותה וכמעט שאינה יכולה לנשום, דמעות צצות ועולת ושוטפות פניה אך היא רוצה להיאבק, לא להיכנע. "תפסיקי, סמדר, תפסיקי"- היא שמעה כהד את צעקותיו של עוזי- "תפסיקי, תחזרי אלינו, תחזרי"- והיא נכנעת, עיניה צפות בדמעות וגרונה כואב אך יותר מכל הכאיבו הקולות שבקעו ממוחה. המסך החונק הרפה מאחיזתו ושם לתפוס את המקום המוכר במעלה גרונה, ועם הרגיעה נדמו הדי הקולות שבמוחה. היא כסתה פניה בכפות ידיה וישבה שם כמה רגעים, מתנשפת. תלתליה הזהובים נופלים על אצבעותיה הדקות. הם הניחו ידיהם על ראשה כהזדהות והיא שמעה את קולו של עוזי- "די, תפסיקי, לא נבקש זאת עוד, זה בסדר, בסדר…", וכשהרימה מבטה לאחר שנרגעה פגשה במבטיה המיוסרים של רננה, היא הביטה בה ובעניה הכחולות אמרה לרננה שהיא בסדר והיא לא כועסת. הם ישבו שם עוד כמה רגעים, שקטים, נבוכים, מקשיבים לאוושת הרוח החמימה בעלי האורנים ולאט לאט חזרו לתסיסת החיים האופיינית להם. החופש נגמר והדודה חיה (שמאוד שמחה לראות כיצד דודניתה השתלבה בחיי החברה) רשמה את סמדר לבית הספר של הקיבוץ. היו אלה ימים טובים. סמדר שגשגה בכיתה הקטנה וציוניה היו טובים להפליא. היא ישבה בכיתה וגמעה את מרחב הידע שניתן לה (אף על פי שייחלה ליותר). היא הצליחה בכל המקצועות. בחשבון פתרה תרגילים מסובכים, בהסטוריה זכרה אף את הפרטים הקטנים ובספרות ידעה להעמיק ולחדור אל האמת שמסתתרת מאחורי המילים. אך כל זאת היה על הכתב. היא ישבה וגמעה הכל אך מעולם לא דברה, המורים כבר התייאשו מלבקש ממנה לענות על תשובה. כשעשו זאת קבלו כתגובה זיק בעניה הכחולות ועוד שלושה זוגות עניים הנעוצות בהם בכעס. בהפסקות היו הארבעה יושבים תחת עץ האקליפטוס שמאחורי מגרש הכדורסל והיו מעלים רעיונות חדשים או מוסיפים עוד צפנים לשפת הסתרים שלהם. לאחר הלימודים היו רצים לחורבה ומבלים שם את שארית היום. היו אלה ימים של שלווה ונחת, ימים של גדילה והתפתחות, ימים של שמש וריח הסתיו הקרב. וכך התנהלו החיים בין פעולה לפעולה, בין מבצע למבצע שאת הריוח שבין הכל מילאה סמדר בדיממתה המוכרת. וכעת, אחת עשרה שנים לאחר מכן, נצבה סמדר בפתח הקיבוץ ומזוודתה בידה. ברגע שראתה את שורות האורנים- צפו הזכרונות ועלו בה. אותם ימי האושר שעברו עליה בהיותה עולה חדשה וזרה, אותם ההרים והשדות והאוויר היבש והדביק שכה התגעגעה אליו,אותם הזכרונות של הידידות והחברות החזקה שהייתה בין הארבעה, אותם הרגשות של השמחה וההרהורים וההרגשה שהנה היא נטועה במקומה. בהיותה בת שמונה ומחצה חלתה דודתה במחלה קשה ומתה. איציק רצה לגדלה אך אשתו לא הסכימה להכניס לביתה ילדה מוזרה ואילמת ולכן בלית ברירה שלח אותה איציק למוסד לילדות הנמצא בגליל. בגליל הירוק ולא החום, בגליל עם האוויר הרענן ולא האוויר היבש, בגליל עם עשרות ילדות אך לא עם רננה, יקיר ועוזי. ושוב עלה בה כאב הפרידה מחבריה. איך ישבו במפקדה לא עולצים, לא שמחים, לא תוססים. יושבים בקדרות והבנה שבזאת נפרדות דרכיהם, שסמדר שהייתה איתם ותמכה בהם ומילאה את הקירות הללו בדיממתה- כבר לא תהיה יותר. הזכרון הזה כאב לה. כיצד שהמכונית, והיא בתוכה, התרחקה מהקיבוץ האהוב והותירה אחריה את השלושה עומדים מבויישים ועצובים. רננה- שדמעה על לחיה נופפה לה לשלום. יקיר השקט, הרציני, החכם, השפיל מבטו ועוזי ליווה אותה בעניו ובהם ניצוץ של פחד. לפני שבוע סיימה לימודיה בפנימיית הבנות, וכעת נצבה חופשייה, חזרה אל הקיבוץ, אל שורשיה בארץ הזו, באדמה היקרה הזו, באוויר היקר הזה. השנים לא שינו אותה הרבה. עדיין הייתה היא הילדה בעלת העור הלבן, החלק. עדיין הייתה הילדה עם האף הקטן והשפתיים המשורבטות, הילדה עם התלתלים הזהובים והעיניים הכחולות, הצרות. רק שעכשיו תלתליה היו אסופים על עורפה והיא לא הייתה עוד ילדה. אך עיניה נותרו כשם שהיו, וכך גם שתיקתה. היא פסעה בשבילים המוכרים מילדות. השבילים שפעמים כה רבות בלילות של בדידות דמיינה אותה פוסעת בהם וכבמין רגע נעלמה הבדידות והאושר הילדותי חזר לשכון בליבה. היא פסעה ופסעה, משילה מעליה שנים של כיסופים וציפייה ליום שבו תחזור. ואז נצבה היא מול החורבה. החורבה לא השתנתה, נותרה כשהייתה. בודדה, עזובה, אך גאה במעשיה, הרי היא הסבה אושר רב לארבעה נפשות טובות וקטנות. סמדר עמדה בפתח החורבה ופחדה להיכנס פנימה. לפני יומיים שיגרה מברק ובו הודיעה לעוזי, רננה ויקיר כי תבוא וכי מבקשת היא מהם שייפגשו בחורבה. וכעת פחדה להיכנס. פחדה לפגוש בחברי ילדותה שנתנו לה כה הרבה ולקחו כה מעט. היא נכנסה לאט לאט, ליבה מייחל לרגע שבו תראה אותם.