דודתי רחל אין בי חוכמת ידיים לצייר את דיוקנך, אצבעותי אילמות, מכחולי אובד-רוח, רק חוכמת המילים תעמוד לי, אולי, לנסות לשרטט קלסתרך, דודתי, הצעירה הבאה בימים. מחטי העיניים המייסרות מזנבות בלחישה במחשבתי המתקשה, כמו כלב-רועים בשיה רפת-כוח, וכשאת מספרת לי סיפורו של כל תלם שהנון-קונפורמיזם חרץ בלחייך, גבותייך מחרות-מחזיקות כמו מקהלה יוונית, ושפתייך המואדמות מתמרנות כלוליין בין לעג מר להומור דק, משתרבבות, רוטטות, לזכר עלבון ישן-נושן בציר 1950, נפרשות ברכות: "זה הנין, הוא עוד לא מדבר, אבל כמה שהוא חכם!" טוב לשבת מולך, דודתי רחל.