הזקן פנה למטבח וחזר עם שתי כוסות תה. הניח אותן על השולחן ונעלם שוב באחד החדרים. בינתיים סקרתי את החדר, ומאחת התמונות שעל הקיר הביטו בי עיני אשה נבונות ומלאות הבעה. מעניין מי היא.. הזקן חזר לאחר כמה דקות עם צרור דפים ועט, וללא הגרביים. התאכזבתי מעט. חשבתי שפשוט נשב ואני אקרא את המחשבות שלו.. אכזבתי כנראה נכרה בפני משום שהזקן כתב משהו על אחד הדפים והגיש לי: "את אהבת שכולם יכלו לקרוא את כל המחשבות שלך?". נכון. הוא צודק. לא אהבתי להיות שקופה כל כך, אז למה שהוא ירצה? בזמן ששתיתי את התה הזקן כתב כל מיני דברים, וכשסיים נתן לי. סוף סוף החזקתי בידיים את התשובות לשאלות שלי! התחלתי לקרוא, אבל המשפטים היו קצרים, תמציתיים ולא מספקים. היה כתוב שם שהוא אילם מילדות, ויום אחד קיבל את הגרביים, כשגילה את סודם שמר עליהם מאוד ולקח אותם איתו לכל מקום. לעיתים נדירות השתמש בהם ומעולם לא אבדו לו (חוץ משבוע שעבר). תודה שמצאתי לו אותם. זהו. לא עזרו לי חיוכיו של הזקן ועיניו הצוחקות, כי תשובות לא היו לי. יותר מדי חלקים היו חסרים. עדיין לא ידעתי ממש מאיפה הם הגיעו, ומי זה ה"מישהו" שנתן לו אותם? וגם הייתי סקרנית לדעת איך הוא גילה את העובדה שהם משקפים מחשבות, ומתי הוא השתמש בהם.. וכמה שנים הם אצלו? ולמה היו בשקית עוד 19 גרביים לבנים? ולא מעניין אותו איך מצאתי אותו? הזקן קם מן הכורסא לאות שעלי ללכת. לא רציתי. מה? ככה להשאיר את הכל ולהמשיך בחיי אחרי כל הבלגן הזה? לא כל יום נקרים בדרכי גרביים כתומים קסומים.. אבל לא היה נראה שהזקן מתכוון להוסיף פרטים, וברירה לא הייתה לי. באי רצון יצאתי מן הדירה אל החצר. הזקן היה כל כך נחמד.. למה הוא לא יכל לפרט יותר? מאוכזבת ממש התכוונתי להתחיל לחפש את דרכי בין הסמטאות החוצה, כאשר ראיתי את הזקן יוצא מפתח הבניין. הוא התעסק בתיקו ולא הסתכל כלל לעברי. בצעדים מהירים יצא מן החצר ונעלם. בלי לחשוב הזדרזתי ללכת אחריו, ופתאום חשבתי: מי נתן לי את הזכות (המפוקפקת) לעקוב אחרי אנשים? אולי הוא לא רוצה שאנשים ידעו מה הסיפור שלו? זכותו לא לספר לי.. כמעט וחזרתי אחורנית אבל הסקרנות גברה עלי. בדרך כלל אני לא עוקבת אחרי אנשים אז פעם אחת.. ואני זאת שהחזרתי לו את הגרביים אז הוא חייב לי טובה.. השקטתי את יסורי המצפון והמשכתי ללכת. הגענו בחזרה למרכז העיר והזקן חיכה לאוטובוס. קו 29 עצר, הוא עלה ואני אחריו. לא התאמצתי להסתתר כי הזקן היה שקוע במחשבות ולא ממש הסתכל על האנשים. הוא התיישב באחד הספסלים האחוריים ואני לפניו ליד הדלת האחורית. ככה בטוח אני אראה כשהוא יורד. הסתכלתי בחלון. לא זכרתי את הקו ולא את מסלולו, ותהיתי לאן אנחנו נוסעים. התחלתי לחשוב על השיעורים שהפסדתי בשבוע שעבר וגם הבוקר. מה לא עושים בשביל הרפתקאות בחיים.. "תחנה אחרונה!" קולו של הנהג קטע את הרהורי. הזקן ועוד כמה נוסעים בודדים ירדו ואני אחריהם. מולי התנשא שער בית הקברות. איך שכחתי? קו 29 מגיע לגבעת שאול, להר המנוחות.. הזקן פנה ונכנס בשער ואני המתנתי מעט ונכנסתי אחריו. על רקע המצבות הלבנות ניתן היה לאתרו בקלות. מצאתי ספסל פינתי והתיישבתי. הזקן העמיק בין המצבות ולבסוף נעצר, לרגע נעמד ואז כרע ליד אחת מהן ופרץ בבכי. בושתי בעצמי. מי אני שאבלוש אחרי אנשים ואפלוש לפרטיותם? ללא הסקרנות הבוערת מן הסתם הייתי קמה מאותו ספסל. התכווצתי בפינתו וקיוויתי שאכן אגלה משהו. יסורי המצפון המשיכו להציק לי ונמנעתי מלהביט במעשיו. לפתע חשתי טיפות. גשם החל לרדת. הזקן התרומם מכריעתו, העיף מבט נוסף על המצבה ומיהר ללכת. יצא משער בית הקברות ונעלם, דמותו הולכת ומתרחקת. קמתי והתחלתי לפסוע לכיוון המצבה. הגשם התחזק. נזכרתי שיש לי כובע בתיק, שלפתי אותו והרחבתי את צעדי. "עדנה בת שמעון" עיני רפרפו על פני האותיות: "לאשתי האהובה שהייתה עמי ברגעי האושר והצער שנתנה לי את כל שיכלה לתת ומעבר לכך" ת. נ. צ. ב. ה. בשקע ליד הקבר היה נר שהבהב חלושות ולידו תמונה במסגרת. אחזתי אותה בידי. אותה האשה מן התמונה בביתו של הזקן נבטה אלי. אותן העיניים.. הנחתי את התמונה בחזרה. "ומעבר לכך.." אולי אלו הגרביים? ואז שמתי לב שהגשם נפסק. בכלל לא ראיתי.. פניתי ללכת כשלפתע הגיח מאחורי אחת המצבות נער צעיר בלבוש מרושל. הוא התקדם ביניהן כשהבחין בי וצעדיו הואטו. בהססנות התקרב עד שעמד במרחק לצידי והביט בקבר. עיניו נעו באי שקט ממני אל המצבה וחזור, כשואל מה מעשי כאן. ואז הקיף את המצבה ובתנועה מהירה רכן אחוריה ושלף מאי שם שקית כחולה קטנה. עוד רגע הביט בי באותו המבט והסתובב ללכת. בזריזות נעמדתי מולו. "שלום!" הנער נרתע מיידית לאחור ועיניו הביעו חרדה. לא התכוונתי להפחיד.. מיהרתי לדבר. "זה בסדר. שמי עדי ואני מבקרת פה. אתה מכיר את האשה שקבורה כאן?" נראה היה שהנער נרגע מעט, אך החשדנות תפסה את מקום החרדה. "אני מכירה גם את הזקן. אתה מכיר אותו?" עיניו נאורו. ראיתי שרכשתי מעט את אמונו. מבטי נדד אל השקית שאחז בידו. מה יש שם? הוא ראה שהבטתי בשקית, עוד רגע הסס ואז פשפש בכיס מכנסיו ושלף פיסת נייר. הפתק היה מקומט וכתוב באותיות ילדותיות: "אני ילד אילם. בן למשפחה עם עשרה ילדים. אבא נהרג בתאונה ולאמא אין כסף. כל שקל יעזור. תודה." עיניו הביטו בי בציפייה כשהוצאתי את הארנק מן התיק. פתחתי אותו ואז נעצרתי. הייתי חייבת לדעת. עיניו הלהוטות של הנער הביטו בי. "אני אביא לך כסף. מבטיחה. אני רק רוצה לדעת. מה לך ולזקן?" הנער לא הסיר ממני את מבטו, שלח ידו שנית לכיסו והוציא בדל עפרון. הפך את הפתק המקומט וכתב מאחוריו כמה מילים. בערתי מסקרנות. אולי כאן נמצא פתרון התעלומה? כשהתרומם שלחתי את ידי לפתק אך שובבות מה נצתה בעיניו. הוא אחז את הפתק בידו האחת ואת השנייה הושיט לעברי. כמובן.. קודם את הכסף.. הוצאתי שטר של 20 שקלים והגשתי לו. הוא מיהר לתחוב לכיסו את השטר כאילו פחד שאקח אותו חזרה, ואז הושיט לי את הפתק. סוף סוף.. קראתי בזריזות. הוא מכיר את הזקן מבית הקברות. הוא בא מדי פעם לנכות ולנכש את העשבים ליד המצבה של אשתו (כמו שכבר הבנתי), ובתמורה הזקן משאיר לו בכל פעם שהוא מבקר מעט מזון וכסף. בשעה שעיינתי בפתק הנער פתח את השקית ואני הסתכלתי. הייתה שם עוגה עטופה, מעט כסף ו.. זוג גרביים כתומים! הייתי המומה. הגרביים! הנער שמח למראם ולא שם לב לתגובתי. הכניס את הכסף לכיס ותחב את הגרביים והעוגה בחזרה לשקית. הניד ראשו לעברי בתודה, חייך והלך. נשארתי עומדת והוא התרחק עד שנעלם מעיני. נעלם כמו הזקן.. התחלתי לפסוע אל עבר היציאה, מהרהרת בדמותו של הנער ובזקן. כל כך הרבה שאלות היו לי! לא ידעתי מה גרם לזקן לוותר לאחר שנים על הגרביים שברשותו, ותהיתי כיצד יגיב הנער כשילבש אותם. דמיינתי את עיניו השחורות נפקחות בפליאה למשמע דברי האנשים מולו וחייכתי. ממש כמוני בתחילת ההרפתקה.. כן. זו הייתה הרפתקה אמיתית. כזאת של סיפורי אגדות עם פיות וקסמים ומשאלות שמתגשמות.. אולי בגלל זה אתם לא מאמינים לסיפור שלי. אל תאמינו. ידעתי שתגידו שיש לי דמיון מפותח ועוד שטויות כאלה של מבוגרים. אתם עוד תמשיכו ללכת בשלווה ליד חנויות גרביים, לא תקפצו למראה כתום מבצבץ ובטח לא תיבהלו משיחת טלפון, כמו זאת שקיבלתי על האוטובוס בחזרה לעיר: - עדי, זאת אביטל. זוכרת שקבענו היום בצהרים? (אוי לא! שכחתי לגמרי! ואני בכלל לא באוניברסיטה..) - נכון שאת לא באוניברסיטה? מתי תגיעי? - אא.. (בחיי שקולי רעד!) איך את יודעת שאני לא באוניברסיטה? - פשוט באוניברסיטה אין אף פעם קליטה..