החורף משתולל,
כמו להוכיח שהוא יכול.
בהתרפסות של ילד
מגיח במעטה לבן ועם חיוך ממיס,
חוצה גבולות.
הרוח מייללת בחוץ
אבל בפנים כבר נובט לי אביב.
משהו טוב קורה לי,
עוד לא יודעת מה—
זה לא משנה.
העיקר שקורה.
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
ב"ה
יפה מאוד!
מסכימה שאפשר לעשות כמה ליטושים, אבל דווקא עם הדרך שבה מנחם ניסח את זה אני פחות מסכימה... אני מאמינה שאת תשכילי לעשות את השינויים במו אצבעותייך.
ובקשר לשורה האחרונה - אני מכירה את ההתלבטות הזאת, הרבה פעמים קורה לי שיוצא לי ככה, שהשיר כאילו נגמר, אבל יש לי עוד שורה להוסיף, והמשמעות שלה חשובה לי. בדר"כ אני מורידה בסוף, במחשבה שלא צריך יותר משורת "מחץ" אחת בשיר אחד. כמה כבר אפשר להעמיס על גבו. או לא מחץ - סיום, נקודה, רעיון, מה שתרצי. בכל אופן, אם חשוב לך שידעו את העניין של העיקר שקורה - אפשר למצוא דרך לשלב את הרעיון הזה בשיר עצמו או לעצב את זה כך שזה יסתדר טוב בתור שורה סופית. אני לא חושבת שיש טעם לנסח מחדש את השורה המסויימת הזאת, אין שום בעייתיות בניסוח שלה, הבעייתיות היחידה היא בצורת החיבור שלה לשאר השיר.
בכל אופן, שיר יפה (אלא מה..)
לילה טוב
מישי
[ליצירה]
...
וואו! תגובה מהבוס הגדול! ((:
אני יודעת שהיה אפשר לעבוד על הניסוחים.
בד"כ אני מאוד דייקנית בניסוח של השירים שלי..
בדיוק בגלל זה קראתי לזה "לא בדיוק שיר".
אבל.. נראה, אולי אני עוד אשפצר את זה.
כרגע היה לי חשוב לפרסם את זה ככה, איך שיצא, איך שהרגשתי...
[ליצירה]
.
הי מתקרבת - - משום מה השיר הזה ישר גרם לי צורך לשנות ניסוחים קטנים.
לא לגעת ברעיונות עצמם. את זה אני לא יכול לעשות. רק להוריד מה שלא חייבים...
הנה ניסיון ..
החורף משתולל
מוכיח כי הוא יכול
כמו ילד מתרפס.
מגיח במעטה לבן, עם חיוך ממיס.
חוצה גבולות.
בפנים כבר נובט האביב
משהו טוב קורה לי.
לא יודעת מה.
זה לא משנה.
בעצם לא יודע אם זה משנה..
תמיד כיף לקרוא אותך.
[ליצירה]
אהבתי
מאד מאד!
מאד מתאים ליום חורפי שכזה. מן כיף כזה של כירבול.
גם אני חושבת שכדאי לוותר על השורה האחרונה. או לנסח אותה קצת אחרת. חוץ מזה מושלם!
[ליצירה]
מה?
אני לא הייתי מוותרת על השורה האחרונה. הייתי מנסחת אחרת, אבל ה"העיקר שקורה" הוא נותן כמו נופח של קוצר רוח. של ציפיה. פחות פסיביות מלתת את ל"זה לא משנה" לסיים. זה אחרת כשמורידים לגמרי.
(ואיזה כיף לקרוא שכותבים לך "יפה כרגיל". יה, ממש מלבב.)
וגם לקרוא עשה לי כיף. והכוונה באמת ל"כיף". תחושה כזאת שהכל יסתדר.
[ליצירה]
...
היי, מוכת ירח--
אני מסכימה שההערה של לותנת לא היתה עמוסה בטאקט, אבל עדיין... כשאת מפרסמת יצירות אינטימיות במקום ציבורי, את צריכה לצפות גם לתגובות מעין אלה.
ככה זה כשנחשפים.
לגבי היצירה עצמה... קשה לי להגיב על זה. אבל מאוד כאב לי לקרוא.
[ליצירה]
...
בכתיבה עצמה יש פוטנציאל טוב,
אבל.. נראה שהסיפור מנסה לסחוט את בלוטות הרגש של הקוראים.. "דחפת" יותר מידי דברים לסיפור אחד- סרטן (פעמיים!), פיגועים, ניסיון התאבדות..
זה מתקבל לא ממש אמין וגורם (לי, לפחות) לאפקט הפוך מהתרגשות.
נ.ב. הלוואי שסרטן היה מחלה שיוצאים ממנה כ"כ בזול ובקלות. כנ"ל פיגועים...
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
[ליצירה]
..
כמה הביחד מתוק.
וכמה למדנו להחניק את המר
גם כשהוא רחוק.
להחניק
להדחיק
להשתיק--
אבל לפנות ערב עם חשיכה
כשבאוויר מתנגנות המנגינות שלך
כשמשהו מפרפר כל כך בפנים ונוגע
איך אפשר לא להתגעגע.
תגובות