כל שנותר לי הוא לחכות,
שתבוא הדעת
ותתיישב
בתוכי.
גל י-ה
-
בחיפושים, ולא בחקירות
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] באמת?? נו, ודאי לא הבנתי, אני בכל אופן לא הייתי מחכה אלא מיישבת אותה בדעתי, בתוכיותי :) מה פתאום לחכות, זה סתם מכניס לציפיה, ובסוף מה? (אפילו כרית אין לציפיה:) באסה, אז יאללה קומי עורי, תכף בא אורך... והלילה הזה רווי כוכבים משמיים אלייך קורצים אהבה, כּנרת [ליצירה]
- [ליצירה] ביאור קצר-ארוך הייתי צריכה לדייק יותר בניסוח, אשמח אם תוכלי לעזור לי למצוא את המלים לתחושה... יש לי בעיה גדולה. אני לוקה בחוסר סבלנות. חוסר סבלנות לפרטים קטנים, חוסר סבלנות לתהליכים (מה שמפריע מאד כשעוסקים בעבודה חינוכית). זה מפריע לי אפילו לסדר את החדר כי אין לי סבלנות לזה. בכל אופן- זו מידה שאני צריכה לעבוד עליה המווון. לפעמים אני כל כך נחפזת לעבוד על איזו מידה מגונה בילהלן- חוסר הסבלנות, עד שכל העבודה שלי לא שווה כלום, כי אין לי את הסבלנות כדי לעבוד עליה בתהליך מתמשך ואמיתי...ולכן, אני 'מחכה' שהדעת בתוכי תתישב ואז יהיה לי מה שנקרא 'יישוב הדעת'. מה שאני מנסה לומר זה שכדי להשיג את המתנה שנקראת "יישוב הדעת", צריך סבלנות, כלומר "יישוב דעת". מעין אבסורד שכזה. (ולכן קראתי לזה 'המתנה', שמשמעותה היא גם ציפיה, וגם ה-מתנה) אקיצור, ממש מתנצלת אם שיגעתי אותך, או קדחתי יותר מדי. מקווה שהתמונה הובהרה, ואם לא-עשיתי כמיטב יכולתי... וממש תודה על התגובה! [ליצירה]
- [ליצירה] אני דוקא התחברתי..קצר קולע ומעולה! תמשיכי לכתוב.. [ליצירה]
- [ליצירה] מתנה בהמתנה במשפט אחד יפיפה! התובנה היא המתנה. [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב וחשוב ולוואי והמדינה תתן לו ולאחינו יהונתן פולארד את היחס הראוי להם. כתוב ממש יפה... [ליצירה]
- [ליצירה] ממש מזכיר לי שבגוש קטיף ת"ו בשבוע שלפני החורבן,כשהצבא הביא מדבקות לאריזה שכתוב עליהן "שביר" לקחנו את המדבקות הללו לפני הפינוי והדבקנו על לבותינו באופן סימבולי. מה עוד שלפי הזכור לי המדבקות היו בצבע כתום, אז בכלל... אהבתי. הוא נראה קצת כמו חיה רדופה, וזה צמרר אותי קצת, אבל אני מניחה שלכך התכוון המשורר... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי, בעיקר בגלל שזה לא המשיך במסלול צפוי של 'אהבת המזדהים'. כתיבה טובה שממש מעבירה את המחשבות. [ליצירה]
- [ליצירה] נקודה דוקא ה'חיבוק הגברי', נראה לי שזה בא להראות שהחיבוק הוא לא 'רומנטי', אלא בא ממקום של חיפוש משען כלשהו. להיפך מ'חיבוק נשי', חיבוק גברי הוא יותר של 'אחוות לוחמים', ולא מיני. (תרבות המערב ניצחה אותנו. המתירנות גורמת לנו לראות בכל דבר, את הדברים האסורים, וחבל...) *תקראו לי תמימה, כך אני רואה את הדברים, ומה שהתרחש אז בלב המחבר, רק הוא יודע. בכל אופן- נכון לעכשיו אני סומכת. ** ולכל החב'רה שכתבו פה על חופש יצירה- אתם מומזנים לקרוא ולכתוב את הגיגיכם ב'במה חדשה' (ומשוחררת, ופרוצה, והרסנית). אנחנו (מבקרי אתר בעל גוון דתי) לא דוגלים ביצירה חופשית, אלא ביצירה חירותית, ויחי ההבדל הגס. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מצטרפת לאלפבה. הזדהיתי מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] סלחו לי, אבל מי, מי לימד אתכם לנקד? אני מתה לנקד את השירים שלי ולא יודעת איך! כלומר, אני יודעת נורא בסיסי, אבל לא רוצה להמציא ניקוד... [ליצירה]
- [ליצירה] באמת כואב נשמע כאילו נאמר מפי זקן לאחר הפרישה. אהבתי מאד " אתה מבין אדוני, היתה לנו אהבה שלא היתה תלויה בדבר אבל כשנלחמים לעמוד על הרגליים הגוף לא יכול, להחזיק את האהבה בלי לקרוס" [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם כך, אמנם כך... [ליצירה]
- [ליצירה] אין ספק שקריאת השיר הינה חוויה מטלטלת... לקחתי לתשומת לבי. בלי נדר אשתדל... [ליצירה]
- [ליצירה] זה סגנון החשיבה שלי בלבד או שכולם פה בקריאה ראשונית הבינו את זה "צולל ועיני מאדימות" כסוג של טריפ עם פלאשבקים מהעבר???... אם כי בתור שיר געגוע זה יותר עדין אבל ה'צולל' הזה מתקשר אצלי לקטעים פסיכודליים. נו, שוין... [ליצירה]
תגובות