מחווה (אם יורשה לי) לברי סחרוף

נגטיב של רומנטיקה בגרוש

העובדה שהיא כינתה את עצמה רומנטיקנית בגרוש לא שינתה את המציאות העגומה – היותה עוסקת במקצוע העתיק בעולם.

לא פעם ולא פעמיים היא נכנסה להריון אבל זה תמיד הסתיים בהפלה בגלל כל מיני סיבוכים ברחם. אחרי שש הפלות היא סופסוף נכנסה להריון נורמאלי והרופאים אמרו שכנראה שהכל בסדר. אבל למרבה הצער, אקדמאים בכלל ורופאים בפרט לא משנים את המציאות – נולד לה ילד קטן ומכוער עם הרבה מומים גדולים ומזוויעים. לא היה לו עור וגם לא כליות ובנוסף לזה גם חסרו לו ציפורניים בידיים וברגליים. ישר אחרי הלידה אשפזו אותו במחלקה מיוחדת כדי למנוע מנגיפים וחיידקים לחדור אליו דרך העור שלא היה לו, הוא גם היה צריך דיאליזה פעמיים ביום כדי להחליף את הכליות שלו ולנקות לו את הדם מכל הלכלוכים והאבק שהצטבר בו. היא שאלה את הרופאים איך זה קרה ולמה הם לא אמרו לה קודם אבל הם רק מלמלו לעברה כל מיני מילים מדעיות משונות והוסיפו שכנראה זה משהו בגנים ושאין מה לעשות.

אחרי שבוע שבו היא לא ראתה את הבן שלה היא גנבה אותו באמצע הלילה וברחה הביתה. בהתחלה גם היא הזדעזעה מהמראה שלו כי כל הזמן נזלו לו על הבשר הסמוק שלו נטיפים של פלסמה מוגלתית וצהובה, וכל הנימים הקרועים שלו היו נראים מבחוץ כמו תולעים אדומות ורוחשות. אבל תוך זמן קצר היא התרגלה למראה המזוויע שלו ואהבה אותו כאילו הוא היה הבן שלה בגלל שככה זה באמת היה. למזלה הטוב הגיע אליה איזה דוקטור מגרמניה והסכים לממן את כל הדיאליזה, האנטיביוטיקה וכל יתר משחות העור של הבן שלה בתמורה לדגימות ובדיקות שהוא יוכל לקבל מן העוף המוזר שנולד לה. כמובן שהיא הסכימה ובכך הצליחה לשרוד את השנים הראשונות של הטיפול בבן שלה.

קצת אחרי שמלאו לעוף המוזר שש עשרה שנים, הדוקטור הגרמני החליט לחזור לגרמניה והיא נאלצה לחזור ולהיות רומנטיקנית בגרוש. היא גם ניסתה להשיג לעוף המוזר שלה מורה פרטי כדי שירכוש מעט השכלה אבל אז גילו שבנוסף לכל הוא גם מפגר ואין לו שום סיכוי להבין משהו שיעזור לו בחיים. הוא ניסה קצת לצאת לרחובות ולעבוד בעבודות כפיים אבל בכל מקום הזדעזעו מהמראה שלו ולכן את רוב ימיו הוא בילה בחדרו המצחין והמעוך. הוא בכלל לא היה מודע לכך שהוא שונה משאר האנשים ושבדרך כלל החיים אינם סבל תמידי. חייו שלו היו מין מערכת שמכלה ומייסרת את עצמה ללא הרף – דלקות, זיהומים, דיזנטריה ועוד כל מיני כאלה. האושר ולו הפעוט ביותר היה ממנו והלאה והסבל היה הנחת היסוד המונחת בשורש חייו.

אחרי איזה שנתיים וקצת עבר בשכונה שלהם איזה זמר מפורסם וממש במקרה הוא ראה את העוף המוזר דרך החלון השבור של החדר שלו. הוא כל כך הזדעזע שמייד הוא כתב את השיר על נפתלי הדג. בזכות השיר הזה העוף המוזר (שבינתיים הפך משום מה לדג) היה יכול להסתובב קצת יותר בשכונה כי השיר נגע להרבה אנשים בלב ושינה אותם קצת לטובה. אבל אחרי כמה שבועות השיר ירד ממצעד הפזמונים ונגנז לו אי שם בארכיון מאובק. היחס העוין אל הדג המוזר חזר כבתחילה והוא נאלץ לשוב ולטמון את עצמו באקווריום המצחין של בית אימו. רוב הזמן הוא פשוט סבל ובכמה השעות הנותרות הוא בדרך כלל ישן.

מתישהוא הוא נאלץ לעשות תמונת פספורט בשביל תעודת הזהות שלו אבל רק צלם אחד הסכים להביט בו ולצלם אותו וגם את זה הוא עשה בנגטיב כדי לצמצם את הכיעור. בסוף יצאה תמונה לא רעה בכלל והדג המוזר היה יושב שעות על גבי שעות ומביט בנגטיב שלו בעצמו. על אף היותו מפגר מוחלט, מידי פעם חלף בו רסיס של מחשבה שאם החיים שלו בעצמם היו בנגטיב ולא רק הפספורט אז הכל היה יכול להיראות אחרת.

עבר לו זמן ואימו הלכה והזדקנה והאף הרקוב שלו נשר סופית. כבר לא היה לה כסף לפרנס בקושי את עצמה ובטח שלא את הדג האומלל שלה. לילה אחד היא נכנסה לחדר שלו בשקט בשקט כדי שלא יתעורר וגזרה את גופו הנמס במספרי פח חלודים לשנים עשר נתחי בשר נוטפים וסמוקים. היא השליכה אותם אחד אחרי השני אל תוך אסלת בית השימוש והורידה את המים. נפתלי סופסוף חזר אל הים.