פתיתים רכים של
שלג
לבן מבעד לחלון
ערפל שם
ילד הוא מביט בחלוני
לרגע כאילו
ראה
ואחר נעלמה
עצמי.
joy
-
אני באה מן המקום, בו השמש לעולם איננה שוקעת.
אני נמצאת במקום בו השמש לא שוקעת לעולם.
ודרכי, ופניי, וליבי אל המקום בו השמש זורחת תמיד, המקום בו השמש לא תשקע לעולם.
נשמת העולם.
וזה סימן, שעוד יש, עוד יש אהבה. אני פה, אני ערה .)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כואב, נוגע. ההשלמה, הקבלה.. ההתפכחות. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] "קחי מרחק מן המבט, הישרי בו מבט". פרק את הפחד לגורמים, לא הבריחה.. הכל קל, הכל פשוט. זה כואב, צורב, אבל זו עדיין נשיקה של השמש. הדרך קלה. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] אממ. הייתי חייבת להגיב. אין לי המון מה לומר חוץ מ- יצירה מושלמת. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה רבה על התגובות החמות ! ! יש לי תהיה, הרי פנים זה כבר ברבים, ופנים הן יפות.. בלשון נקבה, לפיכך זה לא אמור להיות "בן" ולא "בם"? [ליצירה]
- [ליצירה] התאמצת עם החרוזים, בנייה יפה. לא המטרה, אלא הרגע. בפנים תמיד שקט. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] השיר נוגע, והסיומת -מהממת!. [ליצירה]
- [ליצירה] * מן הכאב. [ליצירה]
- [ליצירה] "נשמתו בנשמתה סרוגה" תיאור מהמם של בוקר. במחשבה ראשונה חשבתי כי כל השיר סובב דווקא סביב שורה זו.השמש האוצרת בתוכה אפילו אהבה זו.. לא מצליחה לנסח. חייבת לצטט שוב: "מלאכי שחר עמלו".. מתנגן בראש , נוגע.. "מלאכי שחר עמלו". עבור מי? עבורנו..? או אולי.. דווקא בשבילם.. תודה למלאכי השחר. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] צריחות שצרחתי נואשת כואבת , בשעות מצוקה ואובדן הפכו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן. נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש ואת תוגתו של הלב הכורע, יש כל במנוחה תמשש. (רחל המשוררת) [ליצירה]
- [ליצירה] משהו מוכר במילים האלו משהו שכבר צרחנו לעצמנו מילים שכבר אבדו בין הקירות. משהו מוכר מהעבר משהו מוכר במילים האלו. תודה. [ליצירה]
תגובות