אבי, בדרך כלל, אהב לעזור בעבודות הבית, הוא היה מה שניקרא: "אבא מפנק". אני ואחיותיי היינו בבת עינו. לפי דעתו, היינו הכי יפות בעולם, הכי חכמות בעולם והכי מוכשרות מכולם. למרות, שלצערי, המציאות תפחה על פניו יותר מפעם אחת.
אני הייתי השובבה במשפחה, לי הוא סלח על הכול. הוא סלח לי על הפתקים שהייתי מביאה לו מהמורים. ובו נאמר: "הילדה מפריעה". הייתי רצה אליו למקום עבודתו עם פתק ביד, שיחתום. בשעה תשע בבוקר זה היה מהמורה לטבע, בשעה עשר זה היה מהמורה לאנגלית, באחת עשרה מהמורה לחשבון, ובשתים עשרה מהמחנכת. והוא חתם. בלי לשאול שאלות, בלי להטיף מוסר, והכי חשוב בלי לגלות לאימי את הסוד, כי אצלה זה לא היה עובר בשתיקה.
כל מה שעשינו היה טוב בעיניו. מעולם לא שמעתי מילת ביקורת מפיו, רק דברים טובים ויפים. הוא לימד אותנו את הכול, לרכב על אופניים בגיל מאוד צעיר, לשחות בכינרת ולא לפחד. לנהוג על הטרקטור, למסור מסירה נכונה בכדור, ואפילו להתאבק בכפפות הבוקס האדומות שקנה. הוא היה המלווה הקבוע של כיתתי בטיולים שנתיים. בלי שריקת המשרוקית שלו בקצב ההליכה, לא היינו מתגברים על מסלול ארוך וקשה. משרוקית זו שימשה אותו בחוגי התעמלות שנתן, ובמופעים וחגיגות שארגן.
אהבתי אותך אבא, אפילו שפעם בבוקר קלעת לי צמות עם סרטים כל כך חזק, שבמשך יום שלם הרגשתי שני מקלות מושכים לי את שערי. אף אחד הרי לא לימד אותך לקלוע צמות, מאיפה היית אמור לדעת. אהבתי אותך, אפילו שפעם שכחת לקחת אותי בקומביין הגדול מהמוסך שלך. הקומביין, הכלי הזה, שאוסף את הקש ועושה מהם חבילות, כלי רכב גדול וגבוה שצריך לטפס הרבה מדרגות כדי להגיע לכיסא ולהגה שלו. כמה אהבתי לשבת בין בירכיך כשההגה בידי, ואני מרגישה גדולה וחשובה. חיכיתי לך בסיבוב, במקום שאמרת ואתה לא באת. והייתה גם את הפעם הזאת שלקחת אותי בפלטפורמה הרתומה לטרקטור שנהגת, ואני שישבתי בה לבד, קפצתי לגובה על כל מהמורה שנכנסת אליה. קראתי לך, אבל אתה לא שמעת, היית שקוע בנהיגה. בכל זאת אהבתי עדיין נשארה שמורה לך. וכן, היה גם את היום ההוא שארגנת תחרות ריצה במושב, ולא הזכרת לי לקחת את נעלי ההתעמלות שלי, והשתתפתי בתחרות עם נעלי לכה חדשות, מבריקות ומחליקות, שבגללן הגעתי למקום השני, ואני רציתי את המקום הראשון. למרות שכעסתי עליך באותו היום, אהבתי אותך. אבל הדבר הכי רציני שרציתי לשנות בך, לו רק יכולתי הייתה העובדה, שהיית אבא צבר, צעיר, יפה ואנרגטי שאוהב לרקוד, לצחוק ולעשות שמח. ואני, אני רציתי אבא כמו של חברותי, מבוגר, עם שערות שיבה, שהחיים נתנו בו את סימנם, מבטא זר בדיבורו, ואותות סבל על פניו. גם על החביתה של שבת המוצפת בשמן התגברתי עם השנים, החביתה שיכלה להספיק לשלושים איש ולא רק לשלש ילדות קטנות, אבל זאת הייתה חביתה מיוחדת במינה, גם בגלל העובדה שהיא הייתה מוגשת בשבת בבוקר והייתה שונה מהחביתה של יומיום, וגם בגלל העובדה שזאת הייתה החביתה של אבא.
תגובות