[ליצירה]
קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור.
סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ.
(זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי)
[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
[ליצירה]
זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין
אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי.
אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק.
היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה.
אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת.
אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות.
נביש
[ליצירה]
שימוש מצויין במבנה,
אבל קשה לי להיות שותף להיפוך האופטימי בסוף,
מה גם שהוא לו מוסבר דיו.
אגב, ברגע הראשון היה נדמה לי שזה תגובה לדבר האחרון שכתבתי (כן כן, נורא אגוצנטרי מצידי...) ממש אתמול,
אבל שניהם פורסמו באותו זמן. בכל מקרא הדמיון די מפתיע
(חוץ מהאופטימיות)
מוחות גדולים וכל זה...
יום טוב
ו"מלכות שבהוד" שמח
נביש
[ליצירה]
הגיע זמן הגאולה
מלים כדרבונות
(לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים)
גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני.
אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים.
כן ירבו מביאי הגאולה!!
[ליצירה]
הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות.
אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום.
מצפה לעוד
נביש
[ליצירה]
מצויין!
השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות:
(בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.)
כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה:
(אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. )
והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס:
(את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.)
יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה:
(רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה)
השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה
("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" )
גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות"
מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה:
לסביות
אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות:
אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם
זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר
הדיבורים מתפרקים
הממשות נשארת
אחד מהדברים היפים שראיתי כאן.
בהצלחה
נביש
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
מהכותרת קשה לדעת אם כוונתך דווקא לניגוד שבין האדם למדבר. למרות שכל נוכחות של מעשי ידי האדם נוגדת את הגדרת המדבר כשוממת- כאן בתמונה אני רואה , לא בדיוק הרמוניה, אבל סוג של השלמה. אולי בגלל חוסר הניגודיות בצבעים. כאילו שעמודי החשמל יוצרים משהו שהוא אמנם נפרד, אבל גם הוא סוג של נוף, במקביל לזה של המדבר...
וכרגיל, הדמיון נאלץ להשלים את מה שהוחסר בהקטנת הקובץ...
[ליצירה]
השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה.
מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו
מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו.
תובב"ה עיה"ק
נביש
תגובות