יום אחד הייתי מהלך לי ב"פאערק הלאומי". ניסתי להשכיח מליבי את אותו הכאב שהיה כבד מנשוא. שמש נעימה ורוח קרירה של שלהי הסתיו וחודש תשרי (או אולי היה זה כסלו?) הן לבטח מרפא טוב דיו ללב נשבר ונפש עצבה, כך לפחות דימיתי ברוחי. תועה הייתי בשביל המעגלי המקיף את אותו הפארעק ומפעם לפעם ירדתי  מאותו השביל הבנוי מחומר שחור (הקרוי "אספאלט" בלעז) על מנת לחוש את הדשא הלח מדגדג את כפות רגלי היחפות. בוהה הייתי בעצים הגבוהים המגרדים את קצה השמיים ובברווזים השטים להם בנחת באגם אותו הפאערק. מגעו החמים של אותו ה"אספלט" היטיב עם רגלי היחפות והרגשתי אך חופשי. עת נקרה בדרכי אדם אחד הלבוש בגדים קצרים, נעלי מרוצה לרגליו ומכשיר המפיק צלילים תקוע היה באזניו. נדמה היה כי ממהר הוא להיכן שהוא, אך איני יודע לאן, שכן ראיתיו זה לא מכבר מחיש פעמיו בשביל המקיף את הפאערק וזאת לו כבר הפעם השנייה. ובכל זאת ממהר הוא. שמא אינו יודע שהשביל בו הוא הולך סופו ותחילתו חד המה? נתן לי שלום והשבתי לו שלום. שאל אותי האיש לפשר רגליי היחפות. אינך הראשון, פתח ואמר, אנשים רבים ראיתי, כך הוא טען, מסתובבים בגן אדיר זה חסרי סנדלים לרגליהם... התוכל אתה להסביר לי פשרו של עניין זה? הנחתי שאת שיש לי להשיבו אין הוא יבין ממילא, שכן, אם שכחתי לציין, נדמה שהזמן נתן את אותותיו באיש זה, שיערו היה שיבה למחצה ולבטח אינו ילד יותר. גם אני ראיתי אנשים רבים ואף יותר, השבתי לו, הנראים כדוגמתך ורצים וממהרים אנה ואנה, אך להיכן פניהם מועדות זאת אינני יודע, שכן חוזרים הם על דרכם שוב ושוב... התוכל אתה להסביר לי פשרו של עניין זה?

חייך קלות אותו האיש והמשיך בדרכו והמשכתי גם אני בדרכי שלי...