ובעומדי על רצפת האספלט הקשה של בית הקברות, גשם זלעפות דיגדג את אפי בניסיון להמתיק את התחושה העצובה בקרבי.

ובשומעי את האמא זועקת את זעקת השכול הנורא מכל מול קבר בנה, חשבתי על חברתי הכלה המתרוצצת בין הספרית למאפרת מצפה בהתרגשות לחתנה שייקחה לחופתם המשותפת.

ובזמן שהאבא ספד את בנו בקול רועד, חשתי את שירו של הבחור הנבוך המנגן בפסנתר לאהובתו ליד האח הבוער.

במקום הבכי הקורע לב סביבי שמעתי את קול בכיו של הרך הנולד בזה הרגע.

וכשאחיו הקטן אמר עליו קדיש הבטתי מעלה כדי להיווכח בציפורים הדואות במקהלה, אך אז הבנתי כי הטוב והרע לעולם יהיו שזורים יחדיו בברית של נצח ונתתי למסכת הדמעות לפרוץ החוצה בידיעה כי לאחר הבכי יגיע גם הצחוק.