לבריאות, אמר הזקן, ושקע בתרדמת עולמים. עד לפעם הבאה שהוא אמר לבריאות. הכרות שטחית, ממוצעת, לא יותר מידי, לא פחות מכך. יושב באותה פינה, מאז שאני בא, עד שאני הולך. שמא עד שאלך? אלך אלך אלך, אלך ולא אחזור? והא יושב, ונראה כאילו כבר סיים לצפות לו, כאילו יודע הוא, שבל לו לחיות באשליות, שהנה הנה עוד רגע הוא בא. כי מאחוריו ניסיון של שנים, שנים של אמונה זכה, של הנה, הנה, עוד רגע הוא יבוא. ולא שכבר לא מאמין הוא, לא כך. ודאי שמאמין בכל ליבו, ודאי שסמוך ובטוח הוא על אלוקינו כי רבים רחמיו אין לי ספק בכך, וכך גם לו לא. אלא שיושב הוא כך ולוחש אותה מילה קבועה- לבריאות לבריאות מוטי, לבריאות בחור, ולעיתים חורג הוא מנהגו הבריא, ולוחש בנימת הפתעה המלווה בציפייה בלתי נגמרת- בחתונה שלך מוטי, בחתונה שלך בחור. והאריך ימים האיש, מאריך הוא אותן מעריך בכל מאודו. ויודע כי חייו עומדים עומדים מלכת,עומדים אך לא עוצרים. ויום אחד הוא לוחש לי, קרב בחור קרב אלי. והופתעתי, כי לא זה מנהגו, אין זה מנהגו, לא היה זה ולא יהיה זה מנהגו. וקרבתי. והוא לחש לי, לחש שאף אחד לא ישמע- היום לי, היום יומולדת 100.