עזוזי החיים עורגים כמיהת הנשמה כל כך גדולה ואנחנו מדחיקים את הצימאון הלוהט הצמאון לא-ל חי... עומק הקדושה שלנו נבנה ואנחנו אומרים את זעקתינו "צמאה נפשי לא-ל חי..." מחפשים אנו את המנוחה השקט הפנימי, העצמי אך אנו מפספסים את העיקר. העיקר הוא הקב"ה. ואנחנו לא מבינים שהמנוחה היא רק באלוקים ותמיד התחושה של חוסר עוטפת אותנו ואנחנו לא מבינים למה? הדביקות בד' מגלה עד כמה אנחנו רחוקים יותר. זה גורם לצמא יותר גדול ועמוק יותר קדושה, יותר טהרה ואנחנו חיים במדרגה יותר נעלה והדרישה נהיית יותר גבוהה ואין הסתפקות בקטנות! אנחנו רוצים גדלות, עומק, קדושה העלאת כל הסובב אותנו למצבו האידיאלי. כנסת ישראל לא יכולה לחיות בריחוק מהדוד היא חייבת להתקרב ועוד להתקרב ולהתקדש, להטהר, לקראת הדוד שיפיח את היום ויניס את הצללים ואין מה לומר הצמאון הגדול אור יאיר וחושך יעלים וקדושה תיתגלה וטומאה תשתנה ולטהרה תהיה וכל ניצוץ של יהודי יגלה אור אלוקי ונשמת כלל ישראל לפעול תחל ונצא כולנו במחול, מחול הצדיקים "זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו..."