פלאש –בק: להורים אין זמן כמעט להיפגש עם חברים במשך השבוע ולדבר שעות. עבודה, ילדים, נו טוב... אז אצלנו הם נפגשו בשבת. עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה במקום אחר. כשהם התכוונו ללכת הביתה. הם עמדו בדלת עם החברים, וסגרו דברים אחרונים. ויש הרבה כאלה, מסתבר. כי כשאנחנו, הילדים, שאלנו מתי כבר הולכים (עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון!) התקבלה התשובה: "רגע". כן! רגע אחד. במילון אבן שושן כתוב: רגע – 1.חלק קצר של זמן, הרף עין. 2. דקה, חלק השישים בשעה. שתי ההגדרות האלה, על סמך הבנתי הדלה, מדברות על פרקי זמן קצרים . אף על פי כן, מהרגע (כן, מהרגע) שלמדתי לקרוא שעון, גיליתי שרגעם של מבוגרים מעולם לא היה ולעולם לא יהיה, פרק זמן קצר. לא הרף עין ואף לא דקה. אי לכך ובהתאם לזאת, למען הסדר הטוב, אבקש להוסיף הגדרה למילון, תחת ערך משנה ל"רגע": רגע של מבוגרים: פרק זמן ארוך, בלתי ניתן לשיעור, אל תסמכו על זה שהוא יגמר בקרוב.... מן הראוי לציין, שככל שגדלים, הרגע אכן מתארך באופן טבעי. יעידו על כך כל האמהות שבעולם. כשהן מבקשות משהו, ביחס ישר לגיל, מתארך הזמן עד לביצוע הבקשה, כשבין לבין ישנה צעקה קצרה: "אוף אמא!!! עוד רגע!!!" (וזה במקרה הטוב) כן, אנחנו לומדים מהר... מאחר שהרגע איבד את משמעותו הקצרה, התחלנו להשתמש ב"רק דקה" ו- "עוד שניה". כי עדיין, לפעמים צריך למהר. אלא מה? השפעתו של הרגע גדולה לאין שיעור. ושניה היא כבר לא שניה, דקה היא כבר לא דקה. והזמנים מתארכים להם ללא אבחנה. רק תהיה אחת נותרה לי ללא מענה. במקום היחיד שהאינפלציה של השניה הייתה יכולה להועיל, לא מתחשבים בה....אחרת איך זה שאצל המפקדים בצה"ל (בטירונות, בטירונות) שלושים שניות, זה שלושים שניות?? זה מאוד בעייתי אחרי שמתרגלים מילדות לרגעים, שניות ודקות... פתרון למצוקת החיילים אין לי, ולכן רק נותר לי להתפלל למענם: "לו יהי וכל השניות יהיו באורכו של רגע...אמן כן יהיה רצון".