התאהבתי בך לפני 4 שנים.

היית מדהימה, כל דבר קטן בך צווח את השלמות של הילדה שאת מייצגת.שמרתי את זה עמוק בפנים, ואני התפללתי שאני אוכל להפגין את זה, לרוץ בצעקותולהוכיח לך עד כמה.

עבר קצת זמן. צברתי אומץ והזמנתי אותך, לא קראתי לזה"לצאת". סתם לחגוג לך יום הולדת. ישבנו על ספת עור שחורה בבית-הקפה,הבאתי לך חולצה של הלהקה שבזכותה נפגשנו. רצת למדוד אותה, ואני נשארתי לבד, נמסמכמה שאת חמודה ונלהבת. ליוויתי אותך הביתה. התנשקנו.

היינו הולכים יחד, לוקחים את הזמן, מאוהבים עד השמיים. היינו יושביםאחד אצל השני, מחזיקים ידיים ומדברים, על העולם, על עצמנו, משתמשים בכל מני מושגיםגדולים כמו "לעד" ו"לנצח". חיבקנו וצחקנו כמו שני אנשיםמנותקים מהעולם, מאושרים, בלי גבולות.

נכנסתי לטירונות, התקופה הכי קשה שהייתה לי. את יודעת איך זה, אומריםשיש כאלו שיודעים להתמודד עם זה וליהנות מזה וכאלו שלא. לשנינו היה ברור שאני מהקבוצההשנייה. תמיד אמרתי להורים שהמזל הגדול הוא שהיה לי אותך. זה היה כל-כך קסם, לחזוראחרי שבוע של קריעת תחת ודכאון נפשי, לנחות בין הזרועות שלך בסוף השבוע ולא להאמיןאיך הכל מרגיש מושלם שוב.

ישבנו, מחובקים עם חיוכים מאוזן לאוזן. סיפרתי לך על החיים שלי ועלהעבודה הקשה. סיפרת לי על הלימודים ועל המשפחה. כמה שאהבתי את המשפחה שלך. זוכרת מהסיפרת לי שסבתא שלך תמיד אומרת? "אם אתה רוצה לגרום לאלוהים לצחוק, ספר לו עלהתוכניות שלך". כמה חוכמת חיים באישה אחת.

אוקיי, אז לא תמיד היה מושלם – אבל אפילו אז זה היה כל-כך חמוד.לפעמים אני קצת לא הסכמתי איתך, ולפעמים את לא הסכמת איתי. בדרך כלל רבנו ולאדיברנו ליום, קראנו לזה "פרידות" (חמודים, כבר אמרתי?), כשבסופן שנינוהיינו חוזרים לחיבוק ענק כששנינו ספוגים בדמעות. חברות שלך היו קוראות לנו"הזוג הנצחי", ואנחנו האמנו להן.

הרי בסופו של דבר, כל הזכרונות הטובים צפו והיו המציאות של שנינו. כלהזמן. במבט לאחור, מדהים לראות כמה כל רגע איתך היה אוצר אמיתי. דברים שאמרת לאמפסיקים להתנגן לי בראש, להתנגן בקול הרך שלך. "קוש?... אני אוהבת אותך!",מלווה בצחקוק החמוד והמתגלגל שלך. כל האנרגיות שתמיד נוצרו איכשהו בהילה שהקיפהאותך, כל האהבה שפיזרת לכל עבר ואף פעם לא הפסיקה לזלוג ממך.

ואז התגייסת. נו, תקופה חדשה בחיים, שום דבר לא קל. הייתי רואה אותךרק בסופי-שבוע (וגם זה לא תמיד), היית חוזרת סחוטה והלחץ והתנאים לא הטיבו עםהבריאות שלך. חששתי ממה יקרה לך וניסיתי להפגין אופטימיות. זה היה לא קל, אבלבסופו של דבר הדוקטורים אמרו שהעניין הוא נטו מהלחץ, ושזה יעבור בקרוב.

שמחתי לשמוע איך כולם אומרים כמה את מוצלחת בקורס, ואיך קרה שבסוףבחרו שתשרתי בבסיס שלי. קצת חששתי שהקשר שלנו יפגע, אבל הבחורה המושלמת שאת הצליחהלדאוג למינון הנכון גם בסיטואציה הזו. הצלחת לאזן את זה בצורה מושלמת, החברה הכי טובהבעולם.

לפני חודשיים נכנסת למצב קצת לחוץ. ניחוח של מבצע, ואת בתפקיד מפתח –כראוי לאשת חיל שאת. תותחית בכל תחום. דאגת להזכיר לי על איך איבדת את אמא בפיגועטרור רק כי מישהו אצלנו עשה את העבודה שלו לא טוב, ואמרת שאת לא מוכנה לזה. אתתעשי את התפקיד שלך מושלם, אף ילדה בת 14 לא תאבד את אמא שלה, לא כל עוד זה תלויבך.

התחלת להישאב לעבודה, להראות סימנים של התמכרות של ממש. היית נשארת עדשעות לא הגיוניות (כשאפילו המפקדים שלך ניסו לגרש אותך הביתה כדי שתתפסי קצת מנוחה).התחלת להזניח את הקשר שלנו לטובת העבודה, והתחלת לפתח קצת תסמינים של מצוקהפסיכולוגית. התחלת לבכות כל יום, סתם, בלי סיבה.

ביקשתי ממך לראות קב"ן. דחית אותי על הסף, סיפרת לי שהם לא באמתעוזרים ובעיקר גורמים נזקים. מי אני שאלמד אותך – בחורה שעברה כ"כ הרבה בחיים,שגידלה את אחיה ואחותה. אמרת לי שזה רק זמני, שזה יעבור. שנפתח בך חור, ולעיתים אמרתשאני זה שעוזר לך לסגור אותו.

הסתובבתי במעגלים בחדר הקטן שלי. הפסקתי לישון, הקדשתי את כל כולי כדילהוציא אותך מזה. הוצאתי אותך למסעדות, הזמנתי אותך לקפה. כשהיה בינינו ריב קטן,הזמנתי לך זר פרחים ענק עם ההקדשה "אוהב אותך הכי שבעולם ותמיד כאן בשבילך.מחכה לחיבוק שלך". סיפרת לי שאני מושלם.

רצה הגורל והקשר בינינו המשיך להידרדר. כשיצאנו היית שקועה כולךבעבודה ובקושי הצלחנו לתקשר. לאט לאט התחלת לצמצם את הקשר איתי, וההודעות בינינוהסתכמו ב"בוקר טוב" ו"לילה טוב". "נפרדנו" כמהפעמים במהלך כל הכאוס הזה, שנינו פגועים ואוהבים כל כך, לא מסוגלים להכיל את הסיטואציה.

ביום ההולדת שלי לקחת עבורי יום חופש. גיליתי שחצי מהיום פשוט התאפקתשלא לבכות, עד היום אני לא לגמרי בטוח למה. סיפרתי לך איך אנחנו הולכים לעבור אתכל זה, איך כל זה הולך להיות מאחורינו. הסתכלת בי בעיניים העייפות שלך, חשבנו ביחדעל פתרונות. חייכתי, וחייכת אחרי. זה היה חיוך עייף שכזה, חיוך מלא בצער.

ניסיתי לעזור לך בכל דרך אפשרית. התחלתי להתעניין יותר בפסיכולוגיהמתוך אמונה שאיכשהו אני אצליח לעזור, אם את כל-כך מסרבת ללכת בעצמך לפסיכולוג. בקושידיברנו ובקושי יצאנו, אבל כל פעם שזה קרה היית נראית יותר מוטרדת. יותר קרובה לסף-שבירה.

סיפרת לי שאת מרגישה שאני משקיע מדי. אני יותר מדי לתוך הקשר, ואת לאמצליחה לתת לי כלום בחזרה. את לא מרגישה שאת מצליחה להכיל את הקשר שלנו ואת העבודהביחד, ושזה כבד לך ממש בלב. סיפרת לי שיש לך אותו סיפור עם המשפחה, כועסים עליך כיאין לך זמן אליהם.

לא כעסתי, מותק. באמת שלא. רק רציתי לשמח אותך, רק רציתי לשמוע"אני אוהבת אותך" עם הצחוק המתגלגל ההוא. רק רציתי לנגב לך את הדמעהשזולגת לך במורד הלחי, לנשק אותך ולהעלות לך חיוך על הפנים. רק רציתי שתאהבי אותי,שתגידי לי שנעבור הכל ביחד ושהכל יהיה בסדר.

זוכרת מה סבתא שלך הייתה אומרת? "אם אתה רוצה להצחיק אתאלוהים"...

התרחקת מהמשפחה שלך, אלו שתמיד אמרת שהיו הדבר הכי חשוב בשבילך.סיפרתי לך איך העולם קטן עלינו, איך ביחד אנחנו הולכים לעבור את כל זה, איך הכלהולך להיות מאחורינו, איך אנחנו הולכים לנצח את העולם ולהיות ביחד, לנצח. אבל אתהשפלת את המבט. הזלת דמעה והישרת את המבט אלי, חושפת את כל העצב שהתנקז לאישוניםהעמוקים שלך. נרדמת בין הזרועות שלי.

אתמול שאלתי אותך אם את אוהבת אותי. ענית לי שאת לא בטוחה, שאתמבולבלת. התעקשת שאני מושלם, ושאת מבינה שזה כואב אבל זו לחלוטין את.

נפרדת ממני אחרי קצת פחות מ-4 שנים.

את עדיין מדהימה. כל דבר קטן בך רוצה לצווח את השלמות של האישה שאת מייצגת.את שומרת את זה עמוק בפנים. ואני מתפלל שתחזרי להצליח להפגין את זה, לקפוץ בשמחתהחיים האופיינית שלך, ולהוכיח לי עד כמה.

***

עדיין אוהב אותך כמו שאף אחד לא אהב,
ולמרות שלעולם לא תקראי את זה, ככל הנראה,
מוקדש לך, י. ג., חתום בדמעה.