קיץ 2008
אני עומדת באותו המקום בו עמדתי שנה וחצי קודם לכן.
השמיים כהים, צבועים בנגיעות שחורות אפורות של עננים ולילה. כתם בצורת חצי ירח מושלם.
אני ואתה עומדים על המרפסת. מהבתים תחתינו מיתמר עשן, נראה כאילו העיר עולה בלהבות.
אתה אומר שזה האור מהחלונות. בערפל אני רואה נרות. אתה מביט בפנסים ותמה.
אני מושיטה את ידי לשמיים, טיפות גשם מכסות בעדינות קרה את אצבעותיי .
אינך מביט בי, ידיי יבשות וקופאות בגשם שעוד שוטף.
שנה וחצי קודם לכן.
כשהשמיים צבועים בתכלת, נגיעות סגולות, ורודות, כתומות... מחממות את ליבי כמו יצאו משיריי לעטוף אותי כל כך קרוב אל עצמי רק עוד פעם אחת.
אתה עומד לצידי. מביט בי באותו הקסם בו אני מביטה בשמיים, תרה אחרי שובל ארוך של ציפורים.
רוח קרירה עוד נושבת. משיבה לי כל שנלקח, אני עפה עימה. עפה עם הציפורים למחוזות רחוקים הרחק מצלם דמותי.
הקרקע יציבה,הסתווי עבר ורגליי עוד נושרות תחתיי ,אתה עומד מאחורי גבי.
מאחורי ליבי,מאחורי שיריי ומילותיי.
אני עומדת באותו המקום בו עמדתי שנה וחצי קודם לכן.
זו הייתה יכולה להיות התחלה עצובה של סיפור,
על עלמה צעירה ונער עיקש שכל מה שרצו זה- לאהוב.
זו הייתה יכולה להיות התחלה כואבת של סיפור-
שלא תימחק את העבר,ולא תשנה את העתיד.
שלא תאחה את מה שנשבר,לא לנצח לא להפסיד.
היא רק תהיה עדה לדמעות ששוטפות.
היא רק חלק מדקירת החרבות,ותהיה-
תמיד.
שנה וחצי קודם לכן-
אני לובשת את אותה החולצה המכופתרת עד לאמצע צווארי-
דומה או לא דומה למי שבראי לצידי.
זוג נעליים ועגילי כסף מהפנטים, חצאית ששוטפת את רחובות כל העיר, כאילו קובעת את מסלולם של אחרים-מסרטטת דרכים לא דרכים.
צעד מהסס שנית בפרופיל ליד הראי שלמולי-
בודקת לא בודקת את כל מה שמוסתר בקפידה-ערמות של עור חשוף תחת שרוול עיקש אחד-שמסרב להראות את כל מה שהיה חשוף עד אותו שנייה שכבר עברה.
אתה מחבק אותי מאחור-למרות כל אותם ההפצרות בך להפסיק אתה רק מסתכל עליי וצוחק לעצמך-לוחש לי כמה אני הכי פה מכולן.
זה מדגדג לאורך צווארי ואני רק מחייכת ושותקת רצת יותר מדי סגורה בתוך עצמי.
וכרגע-כרגע אני רק חושבת לעצמי שאולי כל אותן הטעויות התיישבו בדיוק במקום הנכון...
אני עומדת באותו המקום בו עמדתי שנה וחצי קודם לכן...
שנה וחצי של חיבוטי דעת-של רגשות סערה,של סופה שסחפה אותי איתה הרחק אל ההרים הרחוקים עם צמחיית הקוצים.
וכשנדקרתי - אתה רק נישקת ולחשת שזה עוד יעבור...
