אך עת ליל הפציעה, נפרשה הדממה
וליבי הוא קבור בעומק האדמה
שם מואצות פעימות הפרחים
שם שוכבים כל אותם יקירים
בין עיטורי הברכות והפרחים
צוחקים ובוכים בין רגבי העפר
טועמים את טעמו המר
אך נשמתם למעלה שרה בין מלאכים
מחוייכים הם בין עננים צחורים
ורק אני יושבת ודמעות מורידה
וקשה ורע לי וזועקת הנשמה
יודעת  שוב לא אזכה לראותם
נמוגים הם לנצח האומנם?
לפעמים עצוב לי מידי
ויושבת חושבת האם כך כדאי
וודאי הם מצטערים לראות בעצבוני
ולמרות געגועיי אנצור אותם בתוך ליבי
וכן, הם מחייכים אז גם אני צריכה
לתת חיוך להיות בשמחה
כי אם טוב להם גם לי צריך להיות ברור
שיש הרי סוף טוב לסיפור
כי נמצאים הם במקום נפלא
וכל אחד מגיע בסוף דרכו לשם או בהתחלה
ונגמלו הם מייסורים
כה רבים וכואבים
אז מדוע אבכה אבכה ואשרה בעצבות
אם מלאכים מאושרים אופפים כל פינה ויישות
ובסוף גם אני אפגש עימם
ואשיר ואשמח בעולם בו רק הטוב קיים
וחיוך מבצבץ על שפתיי ואט אט מתרחב
אכן אין סיבה להיות בעצב...