בסוף מעשה בראשית,

כשהשבת נתברכה ונתקדשה,

נתקנאו בה ששת ימי המעשה.

וקנאתם, עלתה עד לכיסא הכבוד.

אותה השעה, היו מלאכי השרת,

 אומרים לפניו שירה של גאולה.

העצימו קולם, כאומרים להם

 לששת ימי המעשה,

מה לכם?

ולקנאה זו מה עושה?

שהרי עוד חזון למועד,

ולכל ראשית אף אחרית.

והאחרית הינה גם לכם.

ולא עוד, אלא שבין לבין,

 אף אתם נקראים: "מועדי ה´".

ולעתיד לבוא, בגאולה השלמה,

כל גדלותה של השבת

מתעלה ומתייחדת דווקא בכם.

באותו היום הגדול שבה.

ולפיכך אף נקראת אותה השבת שטרם הגאולה:

 "שבת הגדול", ולא שבת הגדולה.

שהמתגדל בה, בעת הגאולה, דווקא "היום" שבה.

יום החולין שבה.

שהוא כמותכם ממש.

כשהחול והקודש, שבים ומתאחדים גם הם,

 לכלל אותה ההוויה של השלמות-

של "אחד"  כעין.

יומא אריכתא של

   שבתא דשבעה יומין

 ושבעת ימי הפסח 

 כמקדמה

 אחד משבעין

 סמלא דעתיד