אירחתי שבוע שעבר את כלבת הלברדור של חברתי הטובה ביותר. היא והאיש שלה נסעו לנופש, התנדבתי, נו, מי לא היה מתנדב לארח את היצור המתוק והיפהפה הזה.
יש לי גם תינוק חדש, למעשה הוא כבר לא כל כך חדש. ארבעה חודשים הספיקו להפוך אותו מעולל, לילד מהמם, הכי מהמם, הכי, הכי, הכי מהמם.
הכלבה מאד נוחה, כך שלא היה לי יותר מידי קשה להסתדר עם שניהם.
הלכנו כולנו לטיול וכאשר הרמתי את עיניי אל קצה הרחוב, ראיתי ילד אתיופי קטן, שמיהר לתפס על מדרגה גבוהה כשראה אותי ואת הכלבה. כאילו שגובה של ארבעים סנטימטרים אכן יצילו אותו מהכלבה החייכנית.
התקרבתי ושאלתי בעדינות האם הוא מפחד מהכלבה. כשהנהן בבישנות, ניסיתי להרגיעו באומרי:
"אל תפחד, היא אוהבת ילדים" הילד הסס לשניה ואז אמר בבישנות
"גם ילדים אתיופים?"
אנחנו בהחלט יודעים לקלוט עלייה, לא כן?
