מטומטמת! שכחת אותם בחנות! לנזוף בעצמי זה לא עזר, לאוטובוס כבר לא עליתי ובחצי ריצה חזרתי לחנות. איך יכולתי לשכוח אותם? בטח כשלבשתי את הגרביים החדשים שקניתי שמתי את הכתומים בשקית של החנות, וכשהוצאתי את הארנק לשלם.. ומה אם הם לא שם? נכנסתי לחנות. "סליחה.. מצאתם כאן אולי גרביים בשקית?" למזלי המוכרת הייתה ממש נחמדה. "כן. יצאתי אחרייך החוצה וכבר היית ממש רחוקה. ואז באה מישהי שאמרה שהיא מכירה אותך ולקחה את השקית. היא אמרה שהיא כבר תביא לך. אני חושבת שקראו לה.. מירב". מלמלתי תודה ויצאתי מהחנות. איזה טפשה אני! מזל שמירב גרה שני רחובות ממני. אני אגש אליה בצהרים ואקח את הגרביים. רק שלא תנסה ללבוש אותם.. כשאמא של מירב אמרה לי שמירב מסתגרת בחדר, זה היה סימן רע. מיהרתי לעלות אליה וקיוויתי שזה לא מה שאני חושבת.. את מירב מצאתי מכורבלת במיטה, מסביבה חפצים מפוזרים והיה ברור שהיא בכתה. הדבר הראשון שראיתי היה הכתום שבצבץ מתחת לשמיכה. אוי לא.. בשברי משפטים מירב סיפרה לי שהיא רבה עם עידו (החבר שלה), והיא אפילו לא יודעת על מה. הכל היה כרגיל והם דיברו בטלפון, היא לא יודעת איך זה קרה שהוא ניתק.. בירור קצר העלה שמירב חושדת כבר הרבה זמן שעידו סתם מעתיק ממנה עבודות (הם לומדים ביחד) ולא באמת רוצה להיות איתה. אבל היא לא מבינה. איך הוא ידע? וכאן מירב תלתה בי עיניים שואלות ואני ניסיתי שלא להיתקל במבטה. אין לי מושג.. שאלתי אותה כבדרך אגב מה עם הגרביים, תוך כדי מאמץ עליון שלא להראות עד כמה זה חשוב לי, ואז נתגלתה הטרגדיה: מירב ירדה מהאוטובוס בדרך לקניות ישר לתוך שלולית, ומכיוון שגרביה נרטבו ואנחנו חברות, אז היא חשבה שלא אכפת לי ולבשה את הגרביים הכתומים (שהיו פשוט יבשים..). כמובן שאמרתי שזה לא נורא אבל אני צריכה אותם למחר אז אני אקח אותם איתי, ונפרדתי ממירב תוך כדי שהיא מודה לי על הביקור וממלמלת משהו על זה שאני כזאת חמודה ושהבנתי כל כך מה עובר עליה. אפילו לא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד, אבל הבנתי משום מה בדיוק למה היא התכוונה.. את הגרביים שמתי בתיק ובדקתי כל חמש דקות שהם שם. אסור שדברים כאלה יחזרו שוב על עצמם. הגרביים האלה ממש מסוכנים! מסכנה מירב.. ואולי בעצם טוב לה.. לא יודעת. מה שבטוח זה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.. בסוף הלכתי למסיבה של תומר, ובאמת היה כיף. דווקא עם שושי לא הלכתי, וכך חלפו להם חמישי, שישי ושבת ללא אירועים מיוחדים, כשהגרביים מונחים במגירת השולחן שלי (זאת שאפשר לנעול כמובן). חוץ מזה שלא יכולתי להתרכז בשום דבר, הכל היה בסדר. עד ליום ראשון בבוקר.