בס"ד

שעתיים עברו מאז שיחת הטלפון הבילתי צפויה.

שעתיים בהן אילה לא הצליחה להתרכז בשום דבר, נמצאת לא נמצאת בעבר ובהווה.

"יאלה אליה, תעזרי לי לערוך פה ת´שולחן"

"דנית, אני לא מרגישה טוב. אני יוצאת לנשום אוויר"

"את באמת נראית רע... להביא לך כדור?"

"לא, תודה מתוקה. אני רק רוצה להיות קצת לבד."

דנית הותירה את אילה לבד עם מחשבותיה.

אילה התישבה על הדשא תחת עץ הערבה הגדול.

עד לפני שעתיים הייתה כולה טרודה בהכנות למסיבת הסיום של שלווה, החניכים כ"כ מתרגשים!

כבר שבוע שהיא עסוקה בהכנות ימים ולילות כיאה לבת שירות מן השורה... הכל היה מושלם, עד שהפלאפון צילצל.

"הלו?"

"שלום אילה."

"הלו? מי זה? יש כאן המון רעש..."

"אילה, זה........ זה עודד."

-שתיקה-

עודד?

היד שאחזה בפלאפון התחילה לרעוד, גל חום מוכר עד כאב חלף בכל גופה.

עודד?

כ"כ קשה עבדה כדי להשכיח אותו מליבה.

כ"כ בקלות ירדה כל העבודה לטמיון תוך שיחת טלפון אחת.

הכל חזר והציף בשטף של זיכרונות מתוקים.

"עודד, היי. אני... אני לא בטוחה שזה נחוץ עכשיו. אני נורא עסוקה, לא יכולה לדבר....."

אמרה בקושי.

"לא, רק שניה. אני... אילה, אני חייב לראות אותך."

"עודד, אני חייבת לנתק. ביי".

אילה ישבה עוד מספר דקות על הדשא לפני שכוחותיה חזרו אליה.

היא יודעת, וודאי שהיא יודעת. כל שנה בתאריך הזה היא יודעת.

ט"ו באב. איך אפשר לשכוח?

היא ישבה על המיטה והוא ישב מולה על כיסא. היא משפילה מבט ומספרת, שהיה לה כ"כ כיף איתו היום במסעדה, בים... ושזו לא היא, זו הדת.

וככה עם העיינים מושפלות היא נפרדת.

בלי כעס, בלי צעקות רק דמעות חמות שנושרות משתי זוגות עיינים.

עבר כ"כ הרבה מאותו יום אפור...

כל אחד מהם המשיך בחייו, כל אחד פנה לכיוון אחר.

ועכשיו?

עכשיו הכל חוזר.

אילה חזרה לאולם, וסיימה לסדר את המפיות.

"מרגישה יותר טוב?  את נראית טרודה..." אמרה דנית.

"כן כן אני בסדר גמור".

הסקרנות המשיכה לנקר בה כל הערב, בקושי רב היא חייכה אל הורי החניכים ובירכה אותם לשלום.

מחשבותיה היו רחוקות משם, מה קרה עכשיו אחרי שלוש שנים שהביא את עודד להתקשר אליה?

אולי קרה משו?

אוי הסקרנות, אם יש בה משו שיכול להרוס לה תוכניות, זו רק הסקרנות...

אילה החליטה לאזור אומץ ולשלוח הודעה:

"עודד, אני כ"כ מותפתעת שהתקשרת. אני באמצע מסיבה. מה העניין?"

 "כבר חשבתי שלא אזכה לדבר איתך לעולם אילה שלי. בזמן האחרון אני חושב עליך כ"כ הרבה. לא עובר יום בלי שאני נזכר בך, בנו. ועכשיו כשהתאריך מתקרב אני לא יכול יותר. אני חייב לראות אותך."

ואוו, לתשובה כזו אילה לא ציפתה.

אחרי שנגמרה המסיבה והאולם היה מלא בערמות כסאות ושקיות זבל מלאות חזרה רינה אל מתחת לעץ וחייגה.

"לילה?" ענה לה הקול המוכר.

הלב מתכווץ לרגע ושוב מתרחב למשמע הכינוי "עודד... מה שלומך?"

"טוב, איך את?"

"ברוך ה´, שמחה! אני בדיוק יוצאת עכשיו מהמסיבת סיום של השירות. היית מאמין? גמרתי שנת שירות!"

"ואווו גדלת אה? אני זוכר אותך בת 16.. "

אילה יכלה לשמוע את החיוך על פניו

"כן... עבר הרבה מאז..."

"אילה, רציתי להגיד לך.. זה פשוט.. שמעי, את יודעת שהיו לי כמה חברות. ואת בטח יודעת שעם חלקן הייתי יותר זמן ממה שהיינו את ואני, עשינו דברים... את יודעת.. דברים שחילונים עושים..."

"אהמ, עודד, תחסוך ממני... מה, מה בדיוק אתה רוצה להגיד בזה?"

"אני מנסה להגיד שאפעם לא קרה לי שכ"כ הרבה זמן אני חושב על אותה בחורה בלי לדבר איתה בכלל... באמת שנסיתי אבל..."

"אבל עודד, כלום לא השתנה... אתה חילוני, אני דתיה. זה פשוט, זה פשוט... אתה זוכר נו... זה פשוט לא יכול לעבוד בנינו... גם אני שפכתי הרבה דמעות על זה, הלוואי הלוואי שזה היה אחרת... אבל זה לא."

"זאת בדיוק הנקודה אילה. ניסיתי להבין, ניסיתי ללמוד מה קרה בנינו, מה היה כ"כ מיוחד, חזק, עמוק... אחרי הצבא נסעתי למזרח לחפש תשובות, באחד ה"טרקים" נקעתי את הרגל ולא יכולתי ללכת כמעט חודשים, במשך הזמן הזה שהייתי מוגבל גרתי ב"בית היהודי" זוג מקסים, מתנחלים כמוך.. לא יכולתי שלא לחשוב עליך, דיברתי איתם, סיפרתי להם הכל... ואי, באמת זוג מיוחד עכשיו שאני נזכר בהם. נשארתי איתם בקשר טוב גם אחרי שחזרתי לארץ והם הפנו אותי למכון מאיר..."

"לאן????"

" כן לילה, אני שומר שבת כבר 4 חודשים."

"אתה.. אני... ואוו!"

"אוי אילה, אני לי סוללה, אני רק רוצה להגיד לך אני אוהב אותך! ושעכשיו סופסופ אפשר לתת לזה צ´אנס..."

"עודד, אתה כ"כ מתוק! תקשר אלי כשתמצא מטען. אנחנו ניפגש. אני מבטיחה. אולי אפילו השבוע."

"לילה אני................."

השיחה נותקה.

אילה הסתכלה על הפלאפון שלה ולא הצליחה לעכל את משמעות השיחה שניהלה כרגע.

זה חלום?

שלוש שנים היא חולמת בהקיץ שאולי ממש בטעות עודד ימצא את הדרך.

שאולי בטעות יפגשו ברחוב..

אבל גנזה את החלומות כי הרי חלומות שווא ידברו לא?

לא. לא הפעם.

את הדרך למכונית היא עשתה כמעט בריצה.

כל מה שרצתה זה להגיע הביתה.

היא התניעה את הרכב, וכשהגיעה לכביש הראשי השיר "תגידי לו" התנגן ברדיו.

מה עוד היא הייתה צריכה כדי לפרוץ בבכי של עצב ושמחה, שוק ואהבה.

זה השיר שלהם.

***

עודד היה בדרך חזרה משיעור של הרב אליעזר כשהשיר "תגידי לו" התנגן ברדיו.

בחיוך קטן על השפתיים נזכר בה. באילה שלו.

בתלתלים השחורים והעיינים התמימות.

כמה אהב אותה, איזה אושר הציף את ליבו כשאמרה "אנחנו ניפגש, מבטיחה."

***

לרגע מחתה אילה את הדמעות ורגע אחרי ראתה אורות מסנוורים דוהרים לכיוונה, אילה לא הבינה מה קורה.. הכל קרה מהר כ"כ. היא נסתה לחזור למסלול ליצב את הרכב אבל זה היה בלתי אפשרי הרכב נסע מהר מדי, היא לחצה על הרקס, ניסתה לסובב את ההגה

ואז אור חזק ישר בעיינים, ושקט.

***

עודד יצא מהרכב בריצה לראות מה קרה. המראה היה מחריד. מאזדה 2 מרוסקת לגמרי בשולי הכביש. הרכב סטה מהמסלול, עף הצידה, התהפך פעמיים ונחת.

עודד פתח את דלת הנהג בתנופה לראות מה הנזק שנגרם לנהגת.

דם, הרבה דם היה סביב, כל החלק הקידמי של הרכב פשוט נכנס בבחורה וריסק לה את הגוף מהצלעות ומטה.

הוא הסיט את התלתלים מפניה.

עודד הפסיק לנשום.

עור בהיר, עיינים תמימות, תלתלים שחורים ויפה כמו מלאך.

שבריר שניה לקח לו להתאפס. "אילה? אילה? את שומעת?"

שיעול קטן, רעידות גדולות.

היא מביטה בו במבט מופתע...

הרדיעות התחזקות, הוא מנסה לשחרר אותה, דוחף את המתכת הקרה בכל הכוח. דמעות של לחץ ממלאות את עייניו.

הוא מתיאש וחוזר להביט בה.

"לילה שלי! אני פה, הכל יהיה בסדר... אני יוציא אותך מפה, אני כבר מתקשר למד"א"

ביד רועדת הוא מנסה לחייג, המקשים מסרבים לחייג נכון, הדמעות מסמאות את עייניו, האשמה החרטה הרגשות פורצות בזעף.

לפתע הוא מרגיש יד מרגיעה נוגעת בפניו "עודד" היא אומרת,

הוא מביט בה בדממה,

והיא משתתקת.

לתמיד.