חזרה 

זמן רב לא ביקרתי כאן, והרבה השתנה. את מגרש החניה הרחב חצתה היום גדר מתכת גבוהה, ושער קטן נעול במפתח חסם את הכניסה. הבניין המוכר עמד מעבר לגדר החדשה, אותם חלונות רחבים בכניסה. ורק השער הזה חוסם את הדרך. לאחר כמה דקות חלף תלמיד ופתח לי את השער.

נכנסתי אל אולם הלימוד השקט, מנסה לקלוט אותו אל תוכי. בית המדרש הישן היה מוזנח מעט, מאז שעברו אל האולם החדש לא שוקקים כאן החיים. קבוצת שולחנות התרכזה בקדמת האולם מול לוח שנתלה על מחיצה ניידת, עדות לשיעור היחיד שעוד ניתן בו.

פסעתי בשקט מביט סביבי, על הקיר השתרעה הספרייה הגדולה, נמתחת מקצה אל קצה. בימים כתיקונם הספריה הזו היתה עמוסה בספרים, מסודרת עלפי מחלקות, וכמעט שלא נותר בה מקום לספר נוסף. בצפיפות נדחסו בה החומשים, התנכ"ים והמשניות, הסטים הרבים של הגמרות והסדרה של רמב"ם פרנקל, עם הדפים המצהיבים.  ובסוף בפינה עמדו ספרי המוסר האמונה והמחשבה שתמיד נמשכתי אליהם.

היום היא עמדה עירומה, והחלל שנגלה במדפים הריקים חידד את הדממה. על כמה מדפים בפינת האולם גיליתי קבוצת ספרים בודדת שנשכחה שם ודאי, מתחבא בפינה שלא יקחו אותה מכאן, נאחזת לא מרפה.

התבוננתי בתקרה המשופעת הנמשכת לעבר החלונות הגבוהים והרחבים, שדרכם היו מסתננות קרני השמש בצהריים. פעמים רבות הייתי מנסה לתפוס את אורן, משנה את מקומי ועומד ליד הבימה. כעת החלונות היו חשוכים הירח ניבט בהם, מוסתר מעט בעננים.

הוילונות הורודים הישנים עוד היו תלויים, חלקם שמוטים, מרפרפים מעט במשב רוח נעים שזרם מסדק צר בחלון. התקרבתי ונגעתי בוילון, המגע הרך שלו הזכיר לי שעות שהייתי נצמד אליו נשען שוקע במחשבות, והוא היה מלטף את לחיי נותן לי תחושה של בית.

הרמתי את מבטי, מולי נגלה הסדק המוכר בקיר. הסדק הצר התרחב, כמו נפער בפני מנסה לפסק את שפתיו לכדי חיוך. חייכתי אליו חזרה, נשען על הקיר מביט סביבי מנסה לדמיין את האולם כששקק חיים.

שורות צפופות של שולחנות נפרסו לאורכו, מותירות מעבר צר ביניהם. קבוצות ספרים נערמו על השולחנות פעמים באי סדר מופגן. התלמידים רוכנים על ספריהם, לעיתים פותחים בדיון עם חבר, מתנצחים בוויכוח לוהט, או צוחקים מבט שובב בעיניהם. היו שזמזמו לעצמם את הגמרא בניגון למדני, לעיתים מגביהים את קולם לשירה רמה. אחרים ישבו רכונים בריכוז מעיינים בסוגיא רושמים לעצמם נקודות על דף.

התיישבתי על כסא, כסא העץ המוכר עם הגב הישר מדי, שלא תמיד נעם לי. עצמתי את עיני נושם, אוסף אל תוכי את הרגע. זכרתי את הערב ההוא קצת אחרי חצות, כשהאולם כמעט והתרוקן. הגבאי התחיל לכבות את האור בכמה אזורים, מכבה את הזרקורים הרחבים שמלאו את האולם באור לבן בהיר. אני ישבתי מאחוֹרֵי ערימת ספרים, לפַני המחברת והכול חסום בפני. עוד מעט ואצטרך לעזוב.

דף המחברת נותר ריק, אין לי מה לחרוט בו. התבוננתי בספרים סביבי, שמעתי את הד קולם שדיבר בי. זועקים אלי שלא אעזוב אותם, שלא אזניח אותם כאן על השולחן והם ישובו להיות כאבן דוממה, נחים על מדף נשכחים באבק. בכל כך הרבה שלבים הם ליוו אותי, פתחו בפני צוהר לעולם שרק את צילו הכרתי.

פעמים אף רבתי עם המילים הצפופות לא מוכן לקבל אותם, בזמנים אחרים הרגשתי כיצד האותיות נאחזות בקושי בענן רחב שמרחף הרחק מעלי, והם במעט כוחם מנסות לתאר לי איך העולם נראה מהגובה שלו. והיו גם דמעות, שצפו בעיני, כשפגשתי את עצמי רשום בספר.

הגבאי כיבה את האור בחלק שאני ישבתי בו, האפילה התגברה גוזלת את מעט החיים שנותרו במקום. אני קם – צריך לעזוב.

פסעתי בשקט אל דלת האולם, העיניים רצות סביב מנסות ללכוד את המראה לצרוב אותו בתוכי למזכרת. ביציאה הפניתי את מבטי, מנסה ללכוד פיסה אחרונה. הלוח הרחב שעליו חרוטה הברכה "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש..." לכד את מבטי, השפלתי את עיני ויצאתי. הדלתות הכבדות נסגרות מאחרי מנתקות את הקשר.

תמיד היה ברור לי שאחזור לבקר. ובכל פעם שאני שב, האולם מאיר בפני, מנורות הניאון הארוכות מבהיקות, מתקלפות מהאבק שדבק בהם, הכיסאות מסתדרים, והאולם מתמלא תלמידים.