בליל ירח מלא,
כמו זאבים אבודים וגנבים שמתביישים
רצתי במעיל שחור גדול וחם
כל כך חם

על אבנים אפורות לא מסותתות, ואולי בכוונה.

מפסלת גבולות חדשים לתהומות של יאוש.

אור פנס מתעמעם, גם הוא רוצה לנוח.
אדיש לחלוטין לפחדי מהחושך המר.

עוברת את פינת הרחוב ,
נחבטת קלות מהסיבוב החד.

השער הקטן מתנדנד ברוח הגועשת
חורק בקול צרוד,
כמו תינוק בוכה המוצא נחמה בזרועות הוריו.

השביל המוביל אליו אינו נגלה בחושך
בחישוק שפתיים אני מפלסת לעצמי דרך חדשה.

גבולות חדשים לתהומות של יאוש.

בין אינספור אבנים קטנות
כל כך לבנות, כל כך מבהיקות בלילה השחור

רצתי מבוהלת
מחבקת את עצמי ולוחשת לאט
שהגשם רק מנקה, לא מטביע.

בין אבנים גדולות וקרות
שלא יודעות, וגם לא אכפת להן בכלל
הטמנתי את כאבי ברגבי עפר מאוסים.

עצוב לי.
וחיבוק כבר לא עוזר.

רצה בין קירות האבן,
רוח זועקת שאני לא אגיע רחוק.

מפסלת גבולות חדשים לתהומות של יאוש

עץ מת לוחש שנותר לי רק לשתוק.