רק תגיד לי את האמת, תשובה פשוטה, מילה אחת, הברה בודדה שתקבע כל כך הרבה. מילה אחת תעיף אותי לשמי האושר, גרום לי לעופף בערגה בין ענני נוצה צחורים, התעופף יחד איתי, אהובי? והמילה הסותרת תשבור את לבי לאלפי רסיסים, רסיסים קטנים ומדממים שפעם הרכיבו לב אוהב. רסיסים דוקרניים שיתפזרו בכל חלקי הגוף ויכאיבו כמו רבבות זכוכיות, פוצעים, חותכים. רסיסים שיתאחו עם הזמן, אם רק תיתן להם, אם רק אני אתן להם, אם אני אתגבר, אתבגר, אשכח אותך, את אהבת הנעורים- הסוג הכי טהור של אהבה שקיים, הם יתאחו, אם רק אתן להם. אבל לבי לעולם לא יהיה שלם, יוותר רסיס אחד שלא יתאחה. רסיס שהגיע למקום בו יוכל להכאיב יותר מכל, למוחי. רסיס של זיכרונות. הרסיס יסתובב בתך מוחי, מדלג בין אונה לאונה, דוקר ופוצע, העצבים משתוללים, קוראים לך, אני קוראת לך. אתה לא עונה. הרסיס דוקר כמתגרה את טיפת השפיות האחרונה שלי, מדגדג את המחשבה הבהירה, אני לא יכולה יותר, אני חייבת לדעת, לגעת, לראות, לשמוע אותך, את הנשימות שלך בוקעות מהשפופרת, צליל מבורך. אני נאחזת בקצה חוט קרוע של זיכרון של משהו שאני חושבת שהוא אהבה. רק תגיד לי למה, למה אני לא יכולה בלעדייך, האם זה בגלל שחיבקת אותי כמו שאיש מעולם לא חיבק? בגלל שנישקת אותי בכזה להט וחום אלוהיים? בגלל שנשארת ער עד לשעות הקטנות של הלילה כדי להקשיב לשטויות שלי? כן. נאחזת ברסיסים של רגעים מאושרים שהיו לנו, הכל נראה כל כך קרוב. הזיכרונות מתערבבים עם חלומות שחלמתי עליך כשהיית רחוק ממני, אבל שום חלום, כמה מתוק שהוא לא יהיה לא ישתווה לדבר האמיתי. שום דבר לעולם לא ישתווה אליך. רסיסים של שפיות מפוזרים על הרצפה בחדרי, אני יושבת ומתבוננת בהם נמסים ונעלמים. אני מנסה לאחוז בהם אך הם נוזלים בין אצבעותיי ונעלמים. רסיסים של דיכאון מופיעים במקומם, של אפאתיה וסבל. הם מנסים לחדור אלי, למוחי בניגוד לרצוני, לשבור אותי. לא. לא!!! לא, אני חייבת להישאר חזקה להלחם בזה, לא להתפרק, לא להתפרק לרסיסים להישאר אחת, להישאר שפויה, שפויה חלקית, להישאר אני. אני צריכה אותך בשביל להיות אני, בשביל להיות שלמה, אתה הרסיס החסר בנפש שלי בגוף שלי, בלבי. אתה תמלא אותי, אתה תמלא אותי באהבתך וחיבתך האין סופיים, אתה תמלא את החור שתמיד היה שם. ואז שנינו, ילדים שפשוט לא חיבקו אותם, לא אמרו להם שאוהבים אותם, נהיה שלמים.