אַת
שצמחת מתוכי
הכית שורשים
בתוך לבי
ואת פרחייך
הפיצה הרוח
לכל עבר.
רבים אספו
את פרחיך שנשרו
ושאפו לריאותיהם
את ניחוחם,
אבל שורשיך
בלבי פנימה
כל עוד פועם לבי.
ציף ציף מעל לרציף
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אתה פסימי, למה מה? עכשיו לא טוב? [ליצירה]
- [ליצירה] לכל העמים אותן זכויות. גם הזכות לא להכיר בזכות קיומו של עם אחר ?!?. האם לדעתך אפשר באופן דמוקרטי להחליט על דיקטטורה ?!?. אילו למדת קצת לוגיקה והיית מתעמק קצת בפרדוקסים היית מבין שכל "שיר" שלך הוא פרדוקס - מכיל סתירה מעצם הגדרתו. יש הרבה משוררים שכותבים שירי מחאה, אבל יש הגיון במחאה שלהם. אתה אומר: "אני חי בארץ הזאת. לכל האנשים בארץ הזאת אין זכות לחיות בארץ הזאת. (הם באו לכאן בתור ציונים והציונות היא מוקצית") זה פרדוקס. מעניין: מישהו אילץ אותך לחיות פה ? מי העלה אותך לכאן (אה, הבנתי: ההסתדרות הציונית). אז תמשיך להעלות גירה מאכילת קיבתך. סחתיין [ליצירה]
- [ליצירה] אם מישהו היה מודד את גודל הרוע ואת גודל החמלה היה רואה כמה הרוע היה מתגמד מול החמלה. כמה הרבה חברים, רופאים, הורים, סבים, חנוונים, סתם אנשים מהישוב. העולם מלא חמלה. אבל, כותרות העיתונים והתחקירים בטלביזיה נוברים באשפות ושולפים את כל הרוע, ומגישים לנו את העיסה של הרוע, תחת הכותרת: "זכות הציבור לדעת". האם לא זכאי הציבור לדעת, על גמילות חסדים, ומתן בסתר, והתנדבות לעזרה לנזקקים, וסתם מעשים טובים. מי דואג לזכות הציבור לדעת את הטוב. אך, אולי, הרוע נובע גם מעצמינו: אנחנו אוהבים שערוריות וסקופים והתעללות ורצח במועדונים; והתקשורת מספקת את הסחורה. איך לשנות תופעה מדאיגה זו? אינני יודע ! אבל אני משתדל להסתכל גם מסביבי ולא רק לקרוא כותרות בעיתונים בעת שתית הקפה של הבוקר. אלישע (אחר) [ליצירה]
- [ליצירה] תודה למגיבות כנפי שחר ואמילי, וכל מה שכתבתן: "דבר דבור על אופניו" ומקובל עלי. א. אצלי גם בקורת מתקבלת בברכה כי ממנה אני לומד הכי הרבה. ב. כשכתבתי את זה, הייתי מודע שזה לא שיר ולכן קראתי לזה "קטע". זה יצא בחרוזים, אבל חרוזים לא הופכים את זה לשירה. ג. הכוונה שלי היתה לתאר סיטואציה, שאני נפגש איתה יום יום, שאנשים, שמלחתחילה מקטינים מערך עצמם (בעיקר בגלל גילם) , ודוחים כל הצעה להתחבר לקידמה הטכנולוגית, מוצאים את עצמם לפתע עם צורך נפשי להתמודד עם הנושא ואז הם מגלים שהם "לא כל-כך זקנים", ושעם מאמץ קטן גם הם יכולים להפיק תועלת. הניב של "בעל כרחם" הוא בלשון סגי נהור. ד. אני כשלעצמי, הצלחתי להביא אנשים מ-"הדור הישן" להשתמש במדיה, וגילו את האפשרויות הגלומות בה, ונעשו "מכורים" אני מקווה שכעת אני יותר ברור [ליצירה]
- [ליצירה] אתה מכיר צפונות הפיסיקה וממנה את שואף את חכמת חייך.... [ליצירה]
- [ליצירה] מחמאה והערה הרעיון של השיר מוצא-כן בעיניי. לאמיתו של דבר זה סדר הדברים שבו אני כותב את יצירותיי (הקצרות בדרך כלל). הערה לגבי החרוזים בעברית: בדברי חז"ל נאמר: "לא תחרוש בשור וחמור" כי החמור המסכן לא יעמוד במסע הזה. משוררי המאה העשרים לקחו את האימרה הזאת וכתבו: "לא תחרוז בשור וחמור", לאמור חרוז חייב להיות בהברה מלאה. לדוגמה: "סיפור" ו- "כיפור" הם חרוז. עוד דוגמה: "ילדים" ו-"ורדים" הם חרוז. לעומת זאת: "ילדים" ו-"הורים" אינם חרוז. הבעיה שרבים חושבים שכל שמות העצם ברבים מתחרזים. כי הם נגמרים ב-"ים" אבל זו אינה הברה מתחרזת כי החיריק הוא מתחת לאות הקודמת ורק שלוש האותיות ביחד עם החיריק יוצרים הברה. יש עוד הרבה כללים לחריזה אבל זה בפעם אחרת. בינתיים אני מקווה שלא בילבלתיך וסיבכתיך. אשמח אם תגיב לתגובתי זו. תודה על תשומת הלב ציף-ציף מעל הרציף (זה חרוז)..... [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה (רצינית) הפיגור בתגובות נובע מהפיגור בפרסום היצירות. קשה להגיב על 60 יצירות שמשוחררות לפירסום ברצף אחד, אחת לשבוע. אנא הפנה את תשומת לב המערכת לעובדה זו. אלישע [ליצירה]
- [ליצירה] פואמה שלמה של שטף אופטימיות אישית בנהר של פסימיות. תשתדל להמשיך לצעוד באור שמלווה אותך, כסגולה לחיים ארוכים ושלמים. :) הערת סגנון: יותר מדיי שורות מתחילות בוו החיבור. דוגמא: "ואנחנו המשכנו ללכת לאן שרק אנחנו ידענו והם רצו שנישאר כאן והאור שטף את הרחוב והמשיך משם אל הטיילת...." לטעמי, הרצף של התרחיש בלי וו החיבור חזק ומשמעותי יותר. חוץ מזה: "יש לך את זה" תמשיך ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] אלדר ידידי, אל תחפש בעד מי אני. אילו במקום לחפש בעד מי אנחנו היינו פשוט מקשיבים אולי לא היינו צריכים להיות נגד. השיר הזה מדבר על המציאות האבסורדית בה אנחנו חיים. כולנו. זו תמונת ראי שלנו. אולי זה נראה מגוחך. אותי זה מזעזע......... אלישע [ליצירה]
תגובות