אני לא מאמין.

פשוט לא מאמין.

אני מביט קדימה בתדהמה, בחוסר אונים, ומסרב להאמין.

ים?

מה ים עכשיו?

זה קצת קשה לעכל. מבלבל. בהתחלה משה ואהרון באו ודברו על גאולה. אפילו סבתא שרח פרסמה הודעת תמיכה. בהתחלה הכל פעל יפה, היו מכות, נרגענו מהעבדות. השנה האחרונה באמת היתה משהו מיוחד. לראות פתאום חיים בלי שוט על הגב. סבא תמיד דבר על זמן כזה, אבל לא תארנו לעצמנו. ועכשיו – יצאנו ממצרים! לא נתפס.

הגענו לכאן, ופתאום ים. מה קורה פה? האם א-היה אינו גדול כפי שהובטח? אלוקי אבותינו שהפליא מכותיו בעם המצרי, האם הוא שכח שיש לנו ים בדרך?

לא, לא יכול להיות. הוא לבטח נמצא שם. שפתי החלו ממלמלות תפילה. "אלוקי אברהם יצחק ויעקב, א-היה, שולח משה ומכה מצרים, אנא הצל אותנו. המשך את מהלך הגאולה כפי שהבטחת, יצאנו ממצרים בשביל לחזור?..." עיני זלגו דמעות. האם לאחר כל מה שראינו, המצב ישוב לקדמתו? האם נמשיך להיות מדוכאים תחת העם המצרי? הבטיחו לנו חיים אחרים ועכשיו? בלאגן.

כל הלילה עמדנו כך, העם המצרי מצד אחד והים מצד שני. ה' סוכך עלינו באש ובענן, אבל מוצא אַיִן.

רק תפילה תציל אותנו. חייבים להתפלל.

תוך כדי שאני בוכה ומתפלל אני שומע המולה גדולה מסביב. אני שומע עוד אנשים כמוני, מתפללים, בשקט או בזעקות. אני שומע קולות שאומרים לפייס את המצרים, לחזור איתם. אני לא מבין את זה. רק לפני כמה ימים ראינו את המכה הגדולה מכולן – בכורות. שחטנו אלילי-כבש ואכלנו אותם. ועכשיו הם מציעים לחזור לזה? אני לא חושב שיש מישהו בספק שהציג פרעה כשהגיע משה בתחילה "מי ה' אשר אשמע בקולו?". גם אם היו ספקנים, המכות הללו הוכיחו לכל את גדולתו. אנחנו הולכים לעבודתו, איך אפשר לסכן את זה בחזרה לעבדות? חייבת להיות דרך אחרת.

אני שומע קולות אומרים לקום על העם המצרי במלחמה. מה?!?!הם לא יודעים על מה הם מדברים. מה זה? מה קורה להם? לא יצליח. המצרים חזקים כל כך. חכמים ומלומדים. לפני שנספיק להנחית מכה אחת הם ימחו אותנו לגמרי. התמודדות כזו לא באה בחשבון. אין סיכוי.

עוד קבוצה נשמעה לי מיואשת לגמרי – הם רצו לקפוץ לים! הם התאבדות היא הדרך הטובה ביותר עכשיו? אם לא נוכל לעבוד את ה', להתאבד? אני לא יודע. במשך כל חיי במצרים ניסיתי לשמור על החיים. חונכתי שהחיים חשובים בעינינו. בניגוד לעם המצרי שראה בנו תולעי אדם, אנחנו ידענו שיש ערך לחיינו. לכן סבלנו את כל השעבוד והייסורים. האם נכון עכשיו לוותר על חיינו? אני חושב שלא.

נראה לי שפשוט צריך לזעוק. הא-ל הגדול שראינו במשך השנה האחרונה ועד הרגעים האחרונים, לא נעלם פתאום, אני בטוח שהוא יעזור לנו.

אני עוצם עיני ומתפלל, ממשיך ללחוש את זעקת לבי, א-היה, הושיעה נא...

פתאום שמעתי את קולו של משה. הוא אמר שאין מה לדאוג והבטיח שלא נראה יותר את המצרים, שהא-ל ידאג לנו, ילחם במצרים בשבילנו ושלא עת תפילות עכשיו.

"סעו, זו מצוות הא-ל".

מה? בלבול נוצר בקרב המחנה. לסוע? לאן? נראה היה שהוא התכוון שנלך כולנו לתוך הים. זה נראה ממש לא הגיוני. לים? כולנו? מה עם ערך החיים? פשוט להמשיך הלאה?

כך משה אמר.

האמת היא, שאני במלחמה פנימית ממש גדולה עכשיו. מצד אחד יש בי רצון עז לקיים את מצוותו של משה על פי הא-ל. מצד שני, זה נגד מה שאני מכיר, מה שחונכתי. איך אפשר לפתור את זה? אני רוצה להאמין, רוצה לעשות, אבל הנפש מסרבת לקבל את זה. ללכת לתוך הים? בטח שהרוח החמה הזאת עוד מאתמול לא עוזרת לי לחשוב ישר.

אני רואה שרבים חשים כמוני. אבל יש כאלה חזקים, כבר מתחילים ללכת לכיוון הים. גם מהשבט שלי, יהודה, גם משבט בנימין. היה נראה שיהודה ייכנסו ראשונים. חבר'ה מבנימין התחילו לזרוק אבנים, למה שיהודה ילכו ראשונים? בנימין היה יקירו של יעקב. בעוד המריבה ניטשת קם נחשון ורץ קדימה, הוא פשוט רץ לתוך הים. כולם נעצרו והתבוננו בו. ידענו שגם אנחנו נצטרך לעשות זאת, ותהינו מתי יהיה לנו האומץ.

הים האטו את התקדמותו. זה הפך להליכה, אז לדילוגים.הוא נכנס עמוק יותר ויותר. המים הגיעו לו עד המתניים, החזה, הצוואר. המים כבר הגיעו לו כמעט עד הסנטר. עוד רגע יתחיל לבלוע מים ואז יטבע. ידענו זאת כולנו. אנחנו עומדים לאבד נשיא שבט. עמדנו מאובנים. הכל עצר.

לפתע – משה הרים את ידו ונטה את מטה הא-להים שלו על הים. הרוח, שנשבה כל הלילה, התחזקה קצת וקרה דבר שהדהים את כולנו.

לאט לאט, הים התחיל לסגת. נחשון שלפני רגע ראינו אותו כמעט טובע, עמד על קרקע מוצקה, יבשה. הים פשוט נבקע לכמה חלקים. משה הסביר שאלו 12 חלקים, יש שביל לכל שבט. בשלב הזה, לא התמהמהנו יותר. אנשים התחילו לזרום לתוך הים. זה היה מדהים. הלכנו על חול יבש, כמו בכל המדבר, ומשני צידינו המים עמדו כמו קיר. היה אפשר כמעט לראות תצורה של לבנים. הלכנו בתדהמה.

את חוט מחשבתי קטעה בתי הקטנה "אבא, צמאה אני". רגע אחר כך הבן הבכור שלי גם אמר "אבא, לשתות". מעתיקן שכזה, מאז שהם נולדו, לפני שנתיים, הוא מחקה אותה בכל דבר. הארבעה שביניהם גם התחילו להראות סימני צמא. לא ידעתי מאיפה אביא להם. כשיצאנו למדבר, לא ארזנו כמעט. לקחנו רכוש מהעם המצרי כפי שנצטווינו, את הלחם שהיינו באמצע להכין, אבל לא הרבה יותר מזה. רכושנו היה דל. ומים, לא ממש חשבנו לארוז. מעולם לא יצאנו למסע כזה.

אז ראיתי דבר מפליא. הקיר שעמדתי לידו, התחיל לנזול. לרגע חששתי שייפול עלי כל הים ואז ראיתי שהקיר עומד על תלו, רק חלק קטן נזל לרצפה, ואלו לא נראו כמי ים. טעמתי – מים מתוקים! באמצע הים! נתתי לכל הילדים לשתות והמשכנו ללכת.

כל עם ישראל עבר באותו יום במנהרות מים מדהימות. עם שלם שפשוט הולך ביבשה בתוך הים. בלתי נתפס. לא יאומן. העם המצרי מאחורינו, לא ראינו אותו, אבל ידענו שאנחנו מוגנים. במשך הלילה כבר שם הא-ל אש וענן ביניהם לבינינו, אני לא יודע מה זה עשה, אבל אלינו הם לא התקרבו עדיין.

הלכנו עד לשפתו השנייה של הים. כשיצאנו הסתובבנו אחורה כדי להמשיך להביט בפלא. קשה לתאר את היופי שבעניין, את גודל המעמד. כעת הבחני בדבר נוסף. כשהייתי בתוך הים הייתי עסוק בהתבוננות לצדדים, אבל כעת ראיתי את כל המרחב, כולל את השמים מעלי. אלא ש... לא. לא היו שמים. השמים היו מפוצלים, כמו הים. דרכם ראינו דברים שאין אני יכול לתארם בכתב.

השבתי מבטי למטה וראיתי שאחרי שאחרון הישראלים יצא מן הים התחילו להכנס אליו המעבידים, עם מצרים. נבהלתי, הם עדיין רודפים אותנו. התבוננתי במשה, הוא גם הסתכל על חיל פרעה שנכנס לים במרדף. מה עכשיו? אם הם יבואו אחרינו הם ישיגו אותנו ודאי. מה יהיה?

הסתכלנו וחיכינו. ראינו שכל הרודפים כבר נמצאים בתוך הים ורצים להגיע אלינו.

הסתכלתי שוב על משה. בתנועה חדה הוא הניף שוב את ידו על הים. לפתע, כל המחזה נעלם כלא היה.

הים פשוט חזר להיות ים. איפה שהיו קירות, נהיה מים, איפה שהיה יבש, נהיו מים עמוקים.המצרים היו לא מוכנים לכך, עוד באמצע הריצה.

הים פשוט נפל עליהם וכסה אותם. הם נעלמו מן העין. כולנו היינו עדיין קצת בהלם מכל מה שקרה והמשכנו להסתכל פשוט על הים, לפני רגע היה שם כל חיל פרעה ו...

פתאום שמענו צעקה. ראינו חייל מעם מצרים עף למעלה, מתוך הים, ונוחת חזרה במים. אחריו התחילו להופיע עוד ועוד. הם לא פשוט טבעו. הים זרק אותם ממקום למקום. שיחק בהם כאילו היו עצמות של תרנגול. המון חיילים נזרקים הלוך ושוב על ידי הים. זה היה מחזה מרהיב.

שעות עמדנו שם והתבוננו. עד שהים שקט וכל רודפינו טבעו סופית. גופות עם מצרים נשטפו אל החוף. עמדנו שם והתבוננו בגודל המחזה. העם המצרי, החזק בעולם. נכחד ברגע. עמדתי שם והתבוננתי, הרגשתי תחושה שמחלחלת בי, של אמונה, של ביטחון, של שמחה, של הכרת הא-ל. לכמה שניות שמרתי את זה בפנים ואז כבר לא יכלתי להתאפק. פרצתי בשירה...