זוכר את הפעם הראשונה שישבנו על החוף, מחכים?
כמעט עשרים אנשים, שרועים על החול ומביטים, ממתינים.
מישהו זרק שזה דומה למארבים בלבנון: "לא יודע מאיפה זה יבוא, רק שהפעם בטוח תחזור הביתה"
צחקת, אמרת שכאן ההמתנה תהיה יותר קצרה.
ישבנו, חיכינו.
מסביב התחילו החבר´ה לצהול ולצעוק והמצלמות הבזיקו בהתפעלות.
רק שלנו לא נפתח, קטן וירקרק, נר הלילה שלנו נם את שנת היום שלו בשלווה גם כשהחושך כיסה את הכל.
ישבנו והמתנו, מתעלמים מהקנאה המורטת, מהקריאות "נו, מה קורה? לא רוצה לקום? יש בית ספר!"
מביטים בו ומחכים.
"הוא כמו אוצר", אמרת פתאום
"אז אולי תאמר את מילת הקסם והוא יפתח" עניתי ביאוש.
"לא, אני מתכוון, זה כמו ידיעה והבנה שטמונות בך"
"סינבד, אין אוצרות יותר, אם אני יודעת- אני יודעת. מה שגלוי גלוי ומה שלא, פשוט לא מיועד לנו", פסקתי
"תבחר פרח אחר, זה לא שלנו".
"אני בטוח שזה נמצא כאן!", מלמלת מהורהר " כמו אוצר קטן וטוב שאני יודע שטמון בי ולאט לאט נפתח, אין לי עדיין את המפתח- את ההכרה, אבל בסוף היא תתבהר, תתגלה ", חייכת אלי "ואז היא תהיה שווה שבעתיים..."
"תסתכלי!- הירח כבר יצא"
לא הסתכלתי, הבטתי מטה.
נר הלילה.
נר הלילה שלנו.
נפתח.
תגובות