12.2.2003 היא יורדת מזדחלת לאיטה, כל-כך קטנה ושקופה. קרירה ומלוחה, נופלת ונקרעת עם מגעה ברצפה הקרה שבחדרי. יורדת מעצמה, לא אשמתי, חשבתי. אבל איחרתי. ואחריה באות עוד רבות, דמעות קטנות שקופות, קרירות מלוחות. לכולן אני נותן להתנפץ על אותה הרצפה, באותה קרירות שאת ניפצת לי את החלום. החלום שלי ושלך.