[ליצירה]
וואו.
לא יכולתי שלא להזכר ב-1984 של ג'ורג' אורוול.
בחיי, כתבת כאן גאונות.
יפה השימוש בילד שישאל שאלות כסמל לתמימות.
השמות החוצניקים גם העידו על התרחקות.. ובנה של ג'ניפר - כאילו חזרה לשורשים, אבל לא בדיוק- "נמרוד", אולי גם בא לרמוז על כל זה המוזיאון, למרות אי האנושיות ששררה שם.
ואיך שהאם התכעסה דווקא כששאל מה זה מוסרי, מדויק להפליא.
מצא חן בעיניי מאד.
הלוואי והעתיד יהיה שונה מזה שתארת.
יום נעים.
[ליצירה]
שינוי הפונטים וההדגשות, ומריחת המילים ("בוכהההה..") מורידים מהערך. וזה לא עובר את השורה הראשונה. זה לא נראה אמיתי, למרות שאני בטוחה שכן. למרות שאישית, סולדת מכל התוכן השטנצי הזה; נשמע כמו אוסף סיסמאות וקלישאות שמישהו דחף לך לראש. נראה כמו איזה שלט מתנשא, מרחיק, חסר טעם. מה המטרה כאן? מה את מנסה לומר? שמי שלא שומר על היהדות "טובע בבוץ"? יצירתי משהו. איפה את בסיפור הזה? את מנסה לקרב? את מנסה להחזיר בתשובה? כי יוצא שאת פשוט מרחיקה, ומתנשאת, ולא אומרת משהו באמת. סליחה, אבל זה באמת הכעיס אותי.
[ליצירה]
יש כאן קונפליקט בין שניים. לדוברת נדמה שהם הפכים גמורים, היא נפגעת, היא מתכעסת ולכן היא שחור. והוא ההפך, לכאורה, ממנה, הוא שאנן, לבן.
קילוף שכבות במטרה להתקרב, אך מנסה להרחיק אותו ממנה כדי "למזער את הפגיעה". אך הוא פוגע, כי היא נפתחה, ורגישה, ולא לבנה- לא שאננה ומרחפת.
לא הבנתי את עניין המניה דיפרסיה. נדמה לי קצת מיותר, אבל אולי פשוט לא הבנתי. וכל הבית גם נראה לי לא חשוב, כי הכל אפשר להסיק מהשיר בלעדיו. חוץ מזה, מינימליסטיות בשירה היא חיובית, לדעתי.