מצבה ועליה מגן-דוד, חצוב באבן על אפר הקדושים,

ואני עומד טבוע בגשם הדמעות שיורד ממני, ומן המרומים.

והעלים מבחוץ, מעופפים בשלכת, כל עלה שנושר מזכיר עוד נשכח שנפל ביער,

השבילים שבהם הלכו עמי, התלאות שעברו על מרצפות האבנים בדרכם אל היער.

ועומד בקרחת היער, נוטל עוד חלק קטן ממסעם הארוך והמיגע.

מנסה להזדהות, פוחד לשיר "אני מאמין..." שמא אפתח את פי, ואשפוך את תכולתי פׁה, על האדמה החרוכה... שמא לא יצא שום כלי יקר מפי, אלא רק יללה מהוססת, שתחבור לעוד אין ספור יללות של גיבורי המקום.

אקח עִמי את כוחם של הקדושים ואנסה לשאוב קצת חיים מן הנר הדולקת בעששית האדומה כעיניי, כדמם...