את השיר הזה לא כתבתי, כתבה אותו הברנשית. השמיים קודרים, האנשים בוכים.. והם מחייכים.. מפחדים לנוע בין הגדרות, מייחלים לראות עוד שדות.. והם מחייכים.. ילדים ויילדות, פעוטים ופעטות, יושבים ברחובות ומחכים.. מצפים להורים שהבטיחו לשוב, אך הפעם לא מקיימים.. והם מחייכים.. האנשים בבושה הולכים.. כפופים ומושפלים.. והם בגאווה צועדים, וכן, מחייכים... מעבר להגבלה, החל מסע ההשפלה.. פיאות וזקנים, גוזרים וחותכים, והם מן הצד, מביטים ומחייכים.. קולות הרכבות, והפסים החורקים.. ילדים בוכים, והם מחייכים.. השמיים שחורים, השלג האדים.. הקירות כחולים, וערימות של בגדים.. עברו דקות, עברו שעות, עברו ימים, חלפו שנים.. יש שדות, יש פרחים, יש עצים, ושמיים תכולים.. -אבל- יש סימנים.. ויש מצבות. יש חריטות של ציפורניים חורקות.. יש בורות, ויש חריצים.. אך איפה שיש את מיליון האחים.. יש עוד כוח, ויש עוד שינאה, יש אמונה, ויש הכחשה. ישש שזוכרים, ויש שבוכים.. והם, מחייכים?