בס"ד

כשהגיעו המועדים עוד לא שמחנו, מהימים הנוראים שלפני ה"ימים נוראים" אנחנו עוד סוחבים ארגזים פתוחים, לא פתוחים של עצב, ועוד לפני שהספקנו לפתוח את כולם הגיעו עוד ארגזים מאותו שפע שפתאום נפתח עלינו של ימים נוראים

באותם הימים הייתי מסתובבת לפי חדרי חיי, ממלאת את מקומי- במקומם. מטאטת, מאבקת, מנסה לפתוח חלון, להכניס אוויר חדש לחדר חיי

במערבולת המחשבות, הרגשות, הייתי מנסה לתוות דרך, עד שנוכחתי ששאלותיי בעינן עומדות, ואין מי שישיב

הייתי מתחילה להתקרב אליו, מדדה אליו צעדים ראשונים של אחרי, מתחילה לנסות לאחוז בו לכאורה מבחוץ, עומדת על ערכו, על ערכי אצלו.

אני והוא, יודע תעלומות

בין הימים של כולנו היה לי את הילד, הילד שנולד בבוקר של שקיעתנו. כל כך פחדתי מזה, ככל שהתארך ההריון והלידה עוד לא הגיעה היתה לי ההרגשה שבבוקר ההוא הוא יבוא, הייתי מתעוררת בלילות מפחד החורבנות ומפחד צירי שמתעכבים

פחדתי שבסוף לא אפרד, הרי עד שזה יבוא חס ושלום לא יכולתי להפרד- במשולש האישי אלוקים אדמה אני, הרגשתי שכל עוד אני פה, אסור לכבות את הנר

נתן היה מנסה להרגיע אותי, עד כדי כך שביום חול לוהט אחד בעודו חוזר משתילות של מאמינים בחממות, התיישב להתחיל לכתוב רשימה של מי מזמינים לברית בחולות, נתן החליט שזה יהיה בן, אין אפשרות אחרת עכשיו היה אומר לי, בעודי מנסה להציל את כבודה של בתנו אולי, וממשיך, צריך משיח. הוא יכול להיות רק כזה

 אז הוא התחיל לערוך את הרשימות וכמעט אפילו לאסוף שולחנות לדשא שאותו קיץ היה כמעט כולו ירוק, במחול הבריחה הזו מהדחפור שהתחיל לשאוג כלפי חיינו, הרגשתי שבקלות היינו שמים גם מפות, ומפזרים את הפפריקה על צלחות החומוס

אבל לי זה עוד לא עזר, עוד הייתי דואגת, וככל שהימים קרבו למניינם ועברו את מנייני, התחלתי ללטף בחשאי את חיינו שישארו שם, מגניבה מבט לחצר, מלטפת את קירות הבית, ומנסה ללמוד לאסוף אמונות והרגשות לארגז

וכשהבובות על החוטים הגיעו, חטפתי את הצירים, חששותיי התאמתו

ומאז אני מגדלת ילד, לבד. נתן מחפש איפה אפשר שוב לנסות ולזרוח

קראנו לו מנחם ציון, אז בברית במלון, בלובי, אבל אצלי הוא עדיין הילד. את נוחם אני עוד  לומדת למצוא

ואני והילד, ונתן כשמגיע עייף דקה לפני כניסת השבת,

מחפשים אפשרות למועדים לשמחה