יש בעולם , כבשים וצמר עליהן. גם שטחי מרעה, מעליהן נמצא רועה ומקל אולי גם כלב. אבל בעיקר כבשים. נגיד שלושים. צועדים בקבוצה, כמו מחלקה רק בלי, סדר, בלי מדים, בלי כומתה. יש בעולם כבשים, רחוק מכאן מרחק צליל-חליל. קולם לא נשמע, הן לא שותקות. גופם עגול, רך, צמרי כמו מעיל טוב, כמו יום חורפי. הן מזמינות עולם ראשוני, גוף ראשון, הסתכלותי. אני מביט משרבט כבשים בעולם. יש.