האלך עוד בשדות,במרחבים הירוקים?
האזכה עוד לשמש?
עוד ארטב בגשם?
העוד אחזור אל הבית החם מן הקור שבחוץ?
האזכה לכל זאת?
הגד לי כן,הגד כן.
השוב אהיה בחברת אנשים?
ארקוד במסיבות?
אוכל מהכיבוד?
כך עיניה שואלות,
מנסות להיאחז בכל טיפת תקווה.
בכל שביב אור.
ומה אגיד לה?
מה אגיד לעיניים אלו,שאני תקוותן האחרונה?
האוכל לשקר?
כן,לגשם היא הגיעה.
אך לא לבית חם,
רק לקבר קר.
וכשכיסו את קברה לחשתי:
"יקירתי,שם,בגן עדן
תזכי למה שרצית.
וקראתי לה מעומק ליבי הדווי,
כמסרב להיפרד ממנה.
כמו רק עכשיו הבנתי שהיא...הלכה.
ושם למעלה נשמעת קריאה:
"עד כאן".
ונשמתה שואלת למה.
"קוראים לך,זועקים שם"
והיא הסתכלה אל הצועק אליה.
אל המתגעגע-אלי.
והגשם המרטיב את קברה-
גובר.
ומוציא אני לשון-
מלוח!
דמעותיה משם-מלמעלה,
הקוראות לי
"הצטרף אלי,הרי אתה רוצה בי".
ואני נענה לבקשתה-
מצטרף.
ושם,בשמיים במרחבים האין סופיים הכחולים,
יושבים אנו בצוותא-
ולעולם לא נפרד,לא נתגעגע,
כי כאן אנו ביחד לתמיד.
(ניסן תשס"ה)
תגובות