כל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל,

מודה אני לאלוקים על שאיני מבני האצולה,

כי לבני האצולה אסור לבכות,

כי לבני האצולה אסור להפגין רגשות.

ואם היה אסור לי לבכות-הייתי מתה.

כי איך יכולה אני לראות שאכפת לי מדודי?

שאני זוכרת אותו,

בלי שבכלל הכרתיו?

בשעת הצפירה אני בוכה,

כבר ארבע שנים,

מאז שהתודעתי לדמותו.

כן, כל שנה ביום הזיכרון-

מודה אני לאלוקים על שאיני מבני האצולה.

(ליום הזיכרון לחללי צה"ל, אייר תשס"ה)