אני והוא יושבים באיזה פאב ברחוב אלנבי, סטרסקי משהו, דווקא אחלה מקום, הברמן סבבה וגם המוזיקה טובה.
הוא מחסל בירות בקצב, ואני עדיין תקועה עם אותה כוס. אני בכלל לא אוהבת אלכוהול אבל הוא אומר שפדיחות ללכת איתי לפאבים אם אני לא שותה ושאם זה ככה אז הוא כבר מעדיף ללכת לבד. ואני לא רוצה שהוא ילך לבד.
פעם בכמה זמן הוא מסתכל עלי ורואה איך אני מביטה באומללות על הכוס הזו שמסרבת להגמר.
"תשתי כבר" הוא אומר לי "זה לא רעל"
אני לוקחת לגימה מהכוס בזמן שהוא מרצה לי על זה שאלכוהול זה טעם נרכש ושאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. אני מתעלמת ומניחה את הכוס, עד הפעם הבאה שהוא יתקע בי מרפק...
אני מסננת בחצי פה שאני בכלל לא אוהבת בירה
הוא מביט בי בזלזול ומוסיף "ומה את כן אוהבת?!"
פעם אהבתי מוזיקה וקומיקס וסיפורים קצרים, פעם גם אהבתי סדרות טובות וסרטי מד"ב וריח של בטון אחרי שירד עליו גשם.
גם היום אני אוהבת את כל הדברים האלה אבל פחות, היום אני בעיקר אוהבת אותו, אפילו שהוא לא אוהב אותי.
הוא בכלל לא מחכה לתשובה, רק מסמן לי שאני צריכה לקחת עוד לגימה. אני שונאת שהוא מכריח אותי לסיים את כל הכוס!
"ומה אתה אוהב?!" אני עונה לו בכעס.
"אוהו" הוא נאנח "הרבה דברים. אני אוהב לנגן ולכתוב, אני אוהב הופעות טובות וסיגריות, אני אוהב לעשות מה שבא לי בלי לדפוק חשבון לאף אחד ויותר מכל אני אוהב בנות שמלהיבות ומרתקות אותי, כאלו שאני יכול פשוט לצלול לתוך העולם שלהן."
זה הורג אותי כל פעם מחדש שהוא מדבר על בנות אחרות, אבל לו זה לא אכפת, הוא רק מחייך ומוסיף:"אה, ואני גם אוהב בירה".
אני מסתכלת עליו במבט מחויך ועצוב כאחד ומסתכלת על הבירה שלי, עוד שנייה והיא נגמרת.אני לוקחת לגימה אחרונה ומניחה את הכוס שלי.
היא כבר ריקה.
תגובות