פרק שישי

בעיית הייצוג

בחירות פרלמנטריות

על אף העובדה שהם מהווים את הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית, הספרדים למעשה מיוצגים באופן לא מספיק במוסדות המדינה. הדבר נובע משלשה גורמים:

1. שיטת הבחירות למפלגה.

2. מימון המפלגות האשכנזיות על ידי המימסד הציוני והמדינה (קרי, על ידי הטלת מס על הציבור הכללי, כולל הפלסטינים).

3. דיכוי אירגון פוליטי כלשהו אשר נאבק עבור האינטרסים של הספרדים. כל האירגונים הספרדים הארציים והבין-לאומיים הוחלשו והשתלטו עליהם, ועצמאותם נהרסה על ידי סידרה של אמצעים מפוקפקים.

     אפילו המיעוט הזעיר של הספרדים שנכנסו לכנסת ותפסו עמדות בממשלה, בהסתדרות או בצבא, הם אינם נציגים. הם מייצגים אינטרסים אישיים ואנוכיים, ובמיוחד את האינטרסים שמכתיבות להם המפלגות האשכנזיות הציוניות אשר ממנות אותם. (הדבר מתייחס גם ל"מיעוט" הפלסטיני במדינת ישראל, במיוחד אלה שברשית הבוחרים הערביים הקשורים למפלגות הציוניות.)

     לכן המבנה היחיד של השתתתפות בין-עדתית שישראל יצרה במערכות הממשלתיות שלה ובכלכלה שלה הוא זה חלוקת העבודה בין המעסיק האשכנזי השולט ובין הפועל הספרדי (והפלסטיני).

     ראינו בפרק שלישי כיצד הבריטים סייעו למימסד הציוני לרכוש שליטה על יהודי פלסטינה, בין אם הם היו מתיישבים אשכנזים, ילידים יהודים או יהודים מזרח תיכונים שהיגרו לאחרונה לפלסטינה. הצעד הדמוקרטי היחיד שתמך בו המנדט הבריטי בתחילה היה שיטת הבחירות לכנסת יהודית שהייתה ידועה מימי הרומאים בשם "קוריה", ולפיה ייבחרו באופן יחסי נבחרים יהודים משתי הקהילות. לפיכך לספרדים הוקצבו 24.7 אחוז מן המושבים.

     ב-1945 המימסד הציוני החליט למצוא תחליף לשיטת הבחירות היחסית של המפלגה. שבה אין הבוחרים יכולים לבחור במועמד שאופיו, כישוריו ונטיותיו הפוליטיות ידועים להם – אלא להצביע רק למפלגה. מאחר שכל המפלגות הפוליטיות היו ועדיין הינם, אשכנזיות וממומנות על ידי הממימסד הציוני, הם הצליחו להביא לידי כך שמנהיגיהם ייבחרו כנבחרים, וחילקו באופן יחסי את חלקם בקולות. מנהיגויות ניסו להסתיר את האפליה על ידי מינויים של מספר זעום מאוהדיהם בקהילה הספרדית כנציגים. בדרך כלל הם היו בוחרים אנשים שאין להם בסיס פופולרי מקומי או לאומי כדי שניתן יהיה להסיר אותם מתפקידם כאשר הם יראו סימנים של עצמאות (לאחרונה  הימין חירות סייע לכמה חברי מפלגה ספרדים להתקדם במפלגה בגלל התמיכה הפופולרית המקומית שלהם, דבר שהגביר את הכוח הספרדי במפלגה: וכאן אנו מתכווני לקבוצה של דוד לוי, המרוקאי). איך שלא יהיה, לפי שיטת בחירות זו לחבר הכנסת אין ציבור בוחרים מקומי, אין פרקי זמן קבועים שהאזרחים יכולים לבקר את חבר הכנסת שלהם כדי לבקש עצה, ואין "קשר עם הבוחר". בתיאוריה כל המדינה היא "ציבור בוחרים אחד" והבוחרים יכולים לכתוב לכל חבר כנסת שהוא. בפועל זהו ביזבוז זמן. אף לא אחד מן המכתבים שלי אי פעם קיבל מענה מידי חבר כנסת.

     הספרדים הבינו שתכסיס הונאה זה היה מיועד כדי להפחית את מספרם ב"אסיפת הנבחרים" ולפיכך הם התנגדו לו. הם הציעו בחירות של ציבור הבוחרים כמו בבריטניה כך שהמצביעים יוכלו לבחור את המועמד שלהם מתוך בחירה ישירה, לייצג את האינטרסים שלהם ואת האינטרסים של מחוזות שכונות המצוקה. לא פלא שהמנהיגות  הציונית האשכנזית דחתה את אותה ההצעה והפכה את הבחירות למפלגה לחוק. הספרדים הטילו חרם על הבחירות, כפי שעשה הימין הציוני מסיבות אחרות, ורק 30 אחוז מציבור הבוחרים הצביע. ממשלת בריטניה כמעט הצהירה שהבחירות פסולות, אך הימין הציוני החליט לחזור לאסיפה של הנבחרים ולוועדה הלאומית לאחר שנתנו להם מספר גדול של מושבים ועמדות בכירות.

     מה שקרה שהחרם הזה יצא בסוף לרעתם של היהודים הספרדים במדינת ישראל. שכן הגושים הלאומיים החדשים שנבחרו, שייצגו רק 30 אחוז מן היהודים בפלסטינה, הם שהחליטו על הקמת מדינת ישראל ב-1948 ודרשו לפעול בשם כל היהודים בפלסטינה. בן-גוריון העיר בצורה סרקסטית, "אנחנו חייבים למנות שר אחד ספרדי ואשה אחת", כדי למסור רושם של דמוקרטיה. לפיכך הקבינט של בן-גוריון היה מורכב מ-13 שרים, כולם אשכנזים מלבד בכור שיטרית, שר המשטרה. מועצת המדינה (מעין-פרלמנט) הייתה מורכבת מ-37 חברים, שכולם היו אשכנזים, מלבד בכור שיטרית, חבר מפלגת מפא"י (העבודה) השולטת.

     אליהו אלישר, המנהיג הספרדי, פגש את שר החוץ, משה שרטוק, (לאחר מכן שרת) כדי לדון על מצב הספרדים בממשלת ישראל. אלישר כתב על הפגישה "שרטוק הוא בהחלט אינו חבר משלנו. הוא אינו מבין ואף לא מנסה להבין את השקפותינו. מעבר לכך, מאחר שהוא מתייחס בזילות לחברי מפלגתו הספרדים, הוא דוחה כל פתרון שהסכמנו עליו עם מנהיגי מפלגתו אודות צמצום הפער הכלכלי, החינוכי והפוליטי בין ספרדים ואשכנזים."¹ המנהיגות הספרדית, בראשה עמד אלישר, עשתה ניסיונות נואשים להרחבת הנציגות שלה בקבינט ובמועצת המדינה, אולם ללא הצלחה.

     זלמן ארן (מפא"י-עבודה) האמין שהאינטרסים של המדינה דורשים הגברה  בנציגות הספרדית בקבינט, אולם השקפתו לא התקבלה על ידי שאר המנהיגות של המפלגה. בכיר במפא"י אמר "אם יש לנו שר ספרדי בממשלה, זה יעודד את הכנופייה הקנאית הזאת לעשרות השנים הבאות. אנחנו לא צריכים את זה בכלל."² ארן הזהיר שהספרדים יצביעו לחירות כדי לפרוק את זעמם על מפלגת מפא"י השולטת והשגיאות שהיא ביצעה נגד הזכויות שלהם. למעשה מ-1949 יהודים ספרדים בפרברי תל-אביב החלו להצביע למפלגת הימין חירות.³

     נוסף לעמדות בקבינט ובפרלמנט, עמדות בשירות המדינה, במיוחד עמדות בעלי כוח רב  ביצועי בדרגים העליונים, הוענקו למתיישבים האשכנזים. פירוש הדבר סילוקם של כל עובדי המדינה הפלסטינים והספרדים שהיו בעלי עמדות מכובדות בתקופת המנדט בריטי. אפילו שופטים מתמנים על בסיס מפלגתי, זו הסיבה לכך ששופט ספרדי לא מונה לבית המשפט העליון.

     באופן זה השיטה האשכנזית קנאית הביאה לכדי ייצוג סמלי בלבד למען הספרדים, מי שבזמנו ייצגו 30 אחוזים

מהאוכלוסייה היהודית במדינה (הם כיום 70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית). בוועדת הביטחון הפרלמנטרית  היה רק ספרדי יהודי אחד מתוך 13 חברים. במועצה המנהלית של מערב ירושלים המורכבת מ-27 חברים, היו שני ספרדים על אף היותם הרוב בעיר. לאחר מחלוקת עזה מספר זה הוגדל לשלשה. הממשלה לא מינתה אף לא ספרדי אחד בוועדה לענייני חוץ, למרות שמטרת הוועדה הזאת היא להחלים את היחסים המדיניים בין ישראל ובין העולם הערבי. המימסד הציוני תמיד ניסה להרחיק את הספרדים מענייני ערב, מכיוון שהם עלולים להשתדל למצוא פתרון פשרני למחלוקת עם הפלסטינים והתנגדו לעמדה המתנשאת שתפסו המתיישבים האשכנזים כלפי הפלסטינים (ראה פרק עשירי).

     ב-1949 הממשלה ערכה בחירות כלליות להקמת הפרלמנט הראשון, והשתמשה בשיטת המפלגה שהוזכרה למעלה. מועצת הקהילה הספרדית הייתה צריכה לנוע בתנופה לתוך מערכת הבחירות למרות שהיא לא הייתה מפלגה, לא היו לה פעילי מפלגה או קצת מן המימון שסופק לאחרים על ידי המימסד הציוני העולמי. רשימת הבוחרים שלה הייתה מורכבת מהועדה הספרדית בירושלים בחסות אליהו אלישר, והועדה הספרדית בתל-אביב בחסות בכור שיטרית ששיתף פעולה עם מפא"י והיה שר המשטרה והמיעוטים (קרי, הפלסטינים שנותרו בישראל). הרשימה זכתה בארבעה מושבים בלבד ומפא"י מינתה שני נציגים ספרדים נוספים, ואילו מפלגת חירות מינתה שני נציגים אחרים והרשימה התימנית זכתה במושב אחד.  וכך הספרדים קיבלו 9 מושבים מתוך סכום כולל של 120 מושבים. זאת אומרת 7.5 אחוזים כאשר הם מהווים יותר מ-35 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אם נזכור שמרבית הנציגים הספרדים הללו לא ייצגו את הספרדים אלא את אדוניהם האשכנזים, אנחנו יכולים להסיק מכך שהילידים היהודים היו נעדרים כמעט לחלוטין מנציגות פרלמנטרית. הנציגים הספרדים בפרלמנט הראשון היו כדלקמן:

הרשימה הספרדית: אליהו אלישר, בכור שיטרית, אברהם אלמליח, משה בן עמי

הרשימה התימנית: זכריה גלוסקא

מפא"י: אליהו הכרמלי-לולו, אברהם טביב

חירות: אברהם רקנטי, חיים מגורי-כהן

     האפליה לא הייתה מוגבלת לפרלמנט בלבד, כפי שהזכרנו, אלא השתרעה לכל מוסדות הממשלה והמדינה, מוסדות הדת, מוסדות ההתיישבות הציונית, משרדי ממשלה מרכזיים ומקומיים, אירגוני המסחר והמערכת המשפטית.

     בפתיחת המליאה של הכנסת ב-9 במרץ 1949, אליהו אלישר הזהיר בפני הסכנה של העוני, אי-החינוך, הניכור, תנאי המחייה ותנאי התברואה המחרידים והעבריינות והבטיח להילחם בעד פיוס יהודי-ערבי יחד עם רשימתו. ארבעים שנה לאחר מכן אליהו אלישר אמר שלא רק שלא טיפלו בנושאים האלה כראוי אלא הם החמירו.⁴ 

     בתחילת שנות החמישים המפלגות האשכנזיות השתדלו בעוצמה רבה לפרק את רשימת הבוחרים הספרדית על ידי מדיניות של "הפרד ומשול" במידה כזאת שהספרדים מאוחר יותר סיפחו את עצמם לרשימה הציונית הכללית שייצגה את הקונסרבטיבים האשכנזים. כך הם הצליחו לפצל את ההנהגה הספרדית מהציבור הספרדי העני שבמחנות שהיו בידי מפא"י אשר שלטה על כל תזוזה שלהם. לכן מספר המושבים שרשימת הספרדים זכתה בהם בכנסת השנייה ירד לשניים בלבד.

בבחירות הפרלמנטריות של 1954, הרשימה הספרדית נכשלה לגמרי והמפלגות האשכנזיות מינו אחד עשר מועמדים משלהם מהקהילה הספרדית. בפרלמנט הרביעי ב-1959, המפלגות האשכנזיות מינו ארבעה עשר "תומכים" משלהם מתוך הקהילה הספרדית כנציגים. הצטרפויותם למפלגה היו כדלקמן:

מפא"י: שמונה נציגים לעומת שלושים ותשעה נציגים אשכנזים

מפ"ם: נציג אחד

חירות: שני נציגים

אחדות העבודה: נציג אחד

מפלגות דתיות: נציג אחד

ציונים כלליים (=קונסרבטיבים): נציג אחד

פרוגרסיבים (ליברלים): אף נציג

אגודת ישראל (מפלגה דתית לא-ציונית): אף נציג

קומוניסטים: אף נציג

     כפי שציינו קודם, היו שם 14 מתוך סכום כולל של 120 נציגים בכנסת, ואנחנו חייבים לציין ששיעור הספרדים עלה כתוצאה ממהגירה ל-65 אחוזיםמ כלל האוכלוסייה היהודית. כל הרשימות הספרדיות בבחירות אלו נכשלו.⁵

     בצורה זאת המימסד הציוני אשכנזי, שהעריך את עצמו כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הצליח למחוק את כל מאמציהם של הספרדים להשיג נציגות פרלמנטרית דמוקרטית ועצמאית ולהגן על האינטרסים של עצמם כקהילה מזרח תיכונית עם בעיות כלכליות כרוניות. במכתב לברנשטיין, יושב הראש של הציונים הכלליים, אלישר תיאר את הקשיים של המאבק נגד האפליה. " אם כי אפליה אינה קיימת, דה-יורה, היא קיימת דה-פקטו, ומהווה את הבעייה הפנימית המסוכנת ביותר לבני אדם ולמדינה."⁶ אלישר סיכם שלספרדים לא הייתה יכולת להיאבק במנגנון המפלגות האשכנזיות אשר שולטות בכל המקורות הפיננסיים, ובא לאחר האשים את  כלי-השרתים הציונים שבתוך הקהילה שלו באנוכיות.⁷

מי מממן את המפלגות הציוניות?

בשל עוניים הספרדים לא יכלו לממן מפלגה פוליטית שתוכל להתחרות עם המפלגות האשכנזיות אשר מקבלות תמיכה כספית לא רק מן הציונות העולמית, אלא גם ממדינת ישראל. על חשבון משלם המיסים, הממשלה התחילה להעניק למפלגות סכומים שנתיים באופן יחסי למספר הנציגים שלהם בכנסת. המפלגות הגדולות לפיכך מקבלות כמויות גדולות של תמיכה כספית, אשר מסייעות להם להביס את המפלגות הקטנות יותר או את המפלגות החדשות שאינן מקבלות שום מענקים. ביולי 1969 הכנסת החליטה לשלם 120,000 לירות ישראליות לכל נבחר לכיסוי מערכת הבחירות של מפלגתו לכנסת השביעית.

     בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 כל חבר כנסת קיבל 580,300 לירות ישראליות, אשר הסתכמו ב-69,636,000 לירות ישראליות. מאז 1973 הממשלה שילמה למפלגות בכנסת סכומים נוספים עבור הוצאות המפלגה ולכיסוי פעילויותיהן. עם ה-17 בספטמבר 1978 כל חבר כנסת היה מקבל כמעט 37,995 לירות ישראליות לחודש.⁸

     ב-1983 הממשלה החליטה לשלם גם את הוצאות המפלגות האשכנזיות במערכת הבחירות המקומיות. מאחר שלספרדים אין שום מפלגות המייצגות אותם בפרלמנט או ברשויות המקומיות, הם לא קיבלו שום תמיכה כספית כדי להשתתף במערכת הבחירות. למעשה, יחד עם אחיהם הפלסטינים, הם שילמו על מרבית ההוצאות של המפלגות האשכנזיות באמצעות מיסוי ממשלתי. זהו מקרה של אדם שנתלה המשלם על חבל התלייה שלו.

     בדרך כלל המפלגות הפוליטיות במדינות אחרות ממומנות על ידי חברי המפלגות עצמן ועל ידי תומכיהם והעלות שלהם אינה מוטלת על הציבור הכללי באמצעות מיסוי ממשלתי. במהדורה שלו מה-29 ביולי 1983 הארץ העריך שסכום הסיוע הממשלתי שניתן למפלגות לכסוי הוצאותיהם בבחירות המקומיות היה כמעט 11,500,000£ סטרלינג.

בלימת האירגון הספרדים העולמי

לפני שנפרט את הנתונים על אפליה גזענית בשאר מנגנוני המדינה, ההסתדרות והמימסד הציוני הבינלאומי, עלינו לבחון את הדרך שבה אירגון הספרדים העולמי נשלט על ידי ציונות העולם.

     הספרדים בפלסטינה חיפשו סיוע מאחיהם שהיגרו למערב והם הקימו את "מועצת הספרדים העולמית". ב-1960 מועצה זו כללה 30 חברים. מהם 10 היו מישראל שייצגו את המינהלה הישראלית של האירגון. מנהיגות המועצה כללה שלושה חברים: ראש המינהל בלונדון, מר דנזיל סבג מונטיפיורי, ראש המינהל בניו-יורק, ד"ר שמעון ניסים, וראש המינהל בישראל, שר המשטרה והמיעוטים, בכור שיטרית וסגנו אליהו אלישר.

     חברי המועצה בישראל מייצגים את המפלגות האשכנזיות כדלקמן:

מפא"י: אברהם חלפון, שלמה הילל, יעקב ניצני

מפ"ם: אברהם עבאס

ציונים כלליים: אליהו אלישר, דוד סיטון, יצחק גאון, בנימין ששון

חירות: ב. ארדיטי⁹

     ב-4 בנובמבר 1951 ועידת הספרדים העולמית נערכה בפריז. המימסד הציוני בסיוע הפרוטקציונרים שלו בקהילה הספרדית ניסו למנוע ממנה להתרחש, אך נכשלו. בראש המשלחת מפלסטינה עמדו אליהו אלישר, הרב עוזיאל ובכור שיטרית. סוכני המימסד הציוני ניסו לחרחר מחלוקת בישיבות הועידה בכך שטענו שלא הייתה "בעיית הספרדים" בישראל, שאין שם אפליה ושאליהו אלישר ושותפיו מנסים לעורר קנאות בקרב השורות של "עם מאוחד". הם התנגדו להרכבת אירגון חברתי או פוליטי כלשהו להגנה על זכויותיהם של הספרדים. הם הצליחו למנוע את העברת ההצעה לדיון המותחת ביקורת על אפליה גזענית בישראל, ואחרי זה הצליחו להפוך את הועידה לכלי-שרת של ציונות העולם ושל ישראל. החלטות הועידה היו כדלקמן:

1. בלי להתחשב במוצאם האתני, היהודים מהווים אומה אחת.

2. יש חובה לסייע לישראל להשיג את יעדיה הנשגבים.

3.  יש לטפח את התרבות היהודית בקרב הקהילות השונות.

4. יש להביא לשיתוף פעולה קרוב עם האירגונים היהודיים ברחבי העולם.

5. יש להקים ארגון ספרדי עולמי בתנאי שהוא אינו פוליטי.

6. על הנהלת האירגון העולמי בישראל להיות מורכבת מ-50 אחוז נציגי הסתדרות ו-50 אחוז ספרדים מהמפלגות האשכנזיות שאינן בהסתדרות, ונציגי הוועדות של הקהילות הספרדיות השונות, - פירוש הדבר, שליטה מוחלטת  על-ידי המימסד הציוני.

     לאחר מאמצים רבים מימסד זה הואיל להעביר 25 אחוזים מתרומות הספרדים בבריטניה לידי אירגון הספרדים העולמי. המימסד הציוני התנגד להקמת קרן מיוחדת לקבלת תרומות מספרדים בכל רחבי העולם. 25 האחוזים הנזכרים לעיל לא היו שווים את הנייר שעליו הם נכתבו. אליהו לולו-הכרמלי, שהיה בתפקיד ראש לישכת הספרדים בהסתדרות והיה נציג מפא"י, ידוע היה שפעל כשכיר במהלך הועידה, יחד עם מספר עובדי הסתדרות אחרים.

     גם משתתפים אשכנזים היו בועידה, שהיו נציגי המדינה, הסוכנות היהודית וההסתדרות. בכור שיטרית, נציג מפא"י כתב "אחת הבעיות שהדאיגה את המשלחת לועידה הייתה השמועה אודות אפליה נגד הספרדים בישראל, אבל משלחות מחוץ לישראל חשו הקלה רבה כאשר הוכח שזה לא נכון." בערב בו נפתחה הועידה בכור שיטרית יצא בקריאה אל הציבור הספרדי: "לעקור מלבכם כל אמונה או מחשבה של אפלייה מכוונת וזדונית במדינת ישראל."¹⁰

     בועידה היהודית העולמית השלישית שנערכה בז´נבה ב-1953, אליהו אלישר ניסה לכנס פגישה מיוחדת לספרדים כדי לדון בענייניהם. אשר בן רוי, ראש אירגון הספרדים העולמי, בא מלונדון ודרש לסיים את הפגישה. הוא ביקש שדיונים על ענייני ספרדים יתנהלו בישראל ולא בחוץ לארץ. היה ברור מי עמד מאחורי התערבות זו מכיוון שהבכירים באירגון הספרדים העולמי בלונדון מונו על ידי ארגון הציונות העולמי וקיבלו את שכרם ממנו. אחד התפקידים שלהם היה לשלוח שני שליש מהכספים שהם קיבלו מהסוכנות היהודית לירושלים לכיסוי הוצאות אירגון הספרדים שבתוך ישראל. איך שלא יהיה הם לא שלחו פרוטה.

     במאי 1954 ועידת הספרדים העולמית נערכה בירושלים. נציגים ממרבית הקהילות היהודיות בעולם וישראל השתתפו בה. המשלחות פוצלו לשתי קבוצות; אחת הגנה על זכויותיהם של הספרדים בישראל נגד אפליה גזענית ציונית, והשנייה הגנה על האפליה, כלומר, אלה שאינם מכירים בקיומה. אלה האחרונים האשימו את הקבוצה הראשונה בקנאות. משלחת של ספרדים פגשה נציגים מהסוכנות היהודית, אשר שולטת על התרומות של היהודים מכל רחבי העולם, ודנה בשאלה של מימון עבור ועידת הספרדים העולמית. שני הצדדים הסכימו כדלקמן:

1. כל הקהילות הספרדיות ברחבי העולם ישלמו 25 אחוז מהתרומות שלהם לארגון הספרדים העולמי וארגון הציונות יקבל את שאר התרומות.

2. ארגון הספרדים העולמי חייב לקבל את אישורה של הסוכנות היהודית עבור פעולות מיוחדות כלשהן אשר תידרושנה את השתתפותם, יחד, גם בישראל וגם בחוץ לארץ.

3. המרכז של אירגון הספרדים העולמי ישאר בלונדון (לא בישראל, היכן שהספרדים העניים חיים), והמזכיר האשכנזי גם ישמור על תפקידו במינהלת הקהילה הספרדית בלונדון ובמינהלת אירגון הספרדים העולמי.

     במהלך הכנס הזה, כל החומר הפוליטי והעלונים שהספרדים הדפיסו, ושהייתה בכוונתם להפיצם לתקשורת ולמשלחות הכנס, נעלמו. כמה שנים לאחר מכן, צ´ארלס חלפון, אחד מחברי הכנס, הודה במכתב לאליהו אלישר שהוא אירגן את היעלמותם של החומרים הללו וכן גם שהמפלגה שלו, מפא"י, הורתה לו לעשות זאת.¹¹  משה שרטוק, שר החוץ וראש הממשלה הישראלי לשעבר כתב ביומן שלו¹² " הרגשתי תחושה רבה מאוד של הקלה על ידי התוצאות של הכנס ועל ידי כישלון המזימה של אליהו אלישר".¹³ רצבי בהפועל המזרחי העיר על כך "המימסד הציוני  בחוץ לארץ ובתוך ישראל היה מוכן לסכל איזשהם צעדים מועילים או מעשיים שנקטה בהם הקהילה הספרדית, ולרסק כל פעילות עצמאית שהתבצעה על ידי קהילה לא-אשכנזית עבור חבריה."¹⁴

גישת הקונגרס היהודי העולמי 1959

ב-1959 הנהגת הקונגרס היהודי העולמי הרביעי, שנערך בשטוקהולם, החליטה לדון בבעיית הספרדים בישראל בעקבות התוצאות העקובות מדם עם המשטרה בוואדי אל-סאליב בחיפה. היא, בכל אופן, לא הותירה לאף ספרדי להשתתף בכנס, דבר שהביא את אליהו אלישר ועמיתיו בארגון הספרדים העולמי בישראל למחות על כך במכתב שפורסם בהארץ ב-27 ביולי 1959. הם טענו שהכנס לא היה "יהודי" ואף לא "עולמי" אלא "אשכנזי". בא לאחר, הם הרכיבו משלחת ושלחו אותה לכנס ללא הזמנה כדי לקדם את בעיית הספרדים בישראל. המשלחת האשכנזית הישראלית סירבה לדון בנושא זה, בטענה שזה היה עניין פנימי ישראלי. הם גם סירבו לקבל את הספרדים כחלק מן המשלחת שלהם. המשלחת הספרדית לכן לא הורשתה להשתתף בדיונים הפוליטיים והתרבותיים. ברגע האחרון, הציונים שלפו אוהדים מתוך הקהילה הספרדית שהכריזו לעולם שהממשלה והמימסד הציוני בישראל משקיעים את כל המאמצים לשיפור חייהם של הספרדים ושהבעייה לא הייתה תכופה.

     המשלחת הספרדית כינסה פגישות מיוחדות שנוכחו בה חברים מן הקהילה היהודית בחוץ לארץ, עיתונאים וזרים ולפני תום הועידה הכריחו את מנהיגי הועידה לתת למשלחת הספרדית להצטרף. נחום גולדמן, ראש הועידה היהודית העולמית וראש הסוכנות היהודית, הביע את הטינה שלו למשלחת הספרדית, ולאחר מכן הבטיח כמה הבטחות מצלצלות אבל ריקניות. לנוכחותו של אליהו אלישר ולנאומו הייתה השפעה אדירה על התקשורת העולמית ונוצר חשש בקרב שורות הציונים האשכנזיים. משה שרת שלח מברק לסוכנות היהודית בירושלים אשר קראה "להרוג את אלישר". הוא טען לאחר מכן שהוא התכוון פשוט להשתיק אותו ולעצור אותו מלפרסם את דעותיו.¹⁵

     אלישר, ראש אירגון הספרדים העולמי, סיים שהדרך היחידה לפתור את העניין הזה הוא להיפטר מחסות האשכנזית... "אחרת אין אלטרנטיבה למה שראינו בהתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה, בהתנגשויות הדמים עם הפנתרים השחורים וצמיחתה של תנועת אוהלים שהיא מהפכה המונית בשלבי התפתחותה"... "רק עיוור לא יכול לראות את הסכנות העומדות בפני ישראל כתוצאה מההתפתחויות הללו."¹⁶

"דמוקרטיה" ציונית אשכנזית

הציונים האשכנזים טענו שמדינות ערב והאיסלאם הן "דיקטטורות" ו"נחשלות", וזה מסביר מדוע היהודים שבאו מהארצות האלו  אינם יודעים כיצד לכונן אירגונים פוליטיים וחברתיים. זה לא נכון מכיוון שהיהודים נהנו מאוטונומיה בדאר אל-איסלאם והם הרכיבו את המנגנונים החברתיים, החינוכיים והדתיים הנרחבים של עצמם.¹⁷  הציונים טענו גם כן שהם למדו את הכישורים הדמוקרטיים ואירגון מפלגה באירופה הדמוקרטית, אולם למעשה 95 אחוז מהאשכנזים בישראל לא באו ממדינות מערביות, אלא ממזרח אירופה, במיוחד מרוסיה הצארית, פולניה, גרמניה הנאצית וממשטרים ימנים אחרים. לכן, בעת שה"דמוקרטיה" שלהם מקבלת את ההופעה החיצונית של משטר פרלמנטרי מערבי, התוכן שלה הוא אוטוריטרי.

     האשכנזים בישראל הרכיבו 164 אירגונים, בהשוואה ל-12 אירגוננים ספרדיים. מטי רונן מסביר שהספרדים נכשלו בהתארגנות פוליטית כתוצאה מהעויינות של המימסד השולט, וסיים שהשליטים לא היו ממש מדואגים על השאלה של אחדות העם אלא אודות הסכנה האמיתית שהם עלולים לאבד את השלטון.¹⁸

     אריה אליאב, חבר הכנסת האשכנזי המתון, מותח ביקורת על הדוקטרינה הציונית האומרת ש"הספרדים היו מהמעמד הנמוך כשהם הגיעו לישראל, שלא הייתה להם השכלה, או ניסיון מנהיגות..." אליאב אומר, "איזה שקר מזעזע אודות קהילות שבארצות מוצאן הן הצמיחו שרים, יועצים, בעלי הון וחברים במקצועות הליברלים."הוא תוקף את המספר הזעום של השרים הספרדים בישראל, ומוסיף "אני משוכנע שהמזרחים מסוגלים באותה מידה כמו האשכנזים להעניק כל כמות של שרים בממשלה, לכל משרד מהמשרדים." על חברי הכנסת הספרדים הוא אומר "הם מחניפים לאנשים השולטים בארגון הפוליטי שלהם בתקווה לראות את שמותיהם מופיעים ברשימות עבור הבחירות הבאות."  רק עשירית מן המשרדים ניתנים לספרדים, שהם משרדים מדרגה שנייה ושלישית. "העומד בראש המשטרה (שר ספרדי) ואנשיו ( שרובם הם מזרחים) חייבים להיות מוכנים לפזר הפגנות, המאורגנות בעיקר על ידי מזרחים... האין אנשים מסויימים רוצים לראות את השחורים מכים שחורים?" לאחר מכן אליאב תוהה, "מדוע שהשר המזרחי השני יהיה אחראי על התיקשורת? זה לא בגלל שהתפקיד הזה נחשב "זוטר", ואלה הממלאים אותו צריכים ללקק בולים ולסחוב שקים של דואר?"²⁰  על האפליה בנושאי האיגודים המקצועיים, אליאב אומר, "המצב אינו שונה כהוא-זה ממנהיגות ההסתדרות לממשלה, מלבד זה שהקודם אמור לייצג את העובדים."²¹  אליאב בטוח שמעמד המנהלים המפעילים את כלכלת הציבור ואת כלכלת ההסתדרות (קרי, מפעלי ההסתדרות) סגור לחלוטין בפני המזרחים.²²  לאחר מכן הוא מוסיף,"אני משוכנע שאנחנו יכולים למצוא ספרדים בעלי כשרון דיים כדי למלא תפקיד אדמיניסטרטיבי כלשהוא בסקטור הציבורי או הפרטי ובאותה מידה במפלגות הפוליטיות. כל מי שמעיז להטיל ספק בדברי הבה שיאמר זאת בפומבי."²³

     במאמר בכתב העת שבט ועם ב-1954 ב. ארדיטי (ממוצא בולגרי וקיצוני-ימני) מנה מקרים של אפליה גזענית נגד ספרדים, כולל התנכלות ואת העדר הייצוג בממשלה, כדלהלן: יש להם שר אחד מתוך 16, 11 חברי כנסת מתוך 120, ללא ייצוג בסוכנות היהודית, ורק ספרדי אחד במועצה המבצעת של אירגון הציונות. שיעור הספרדים בשירות הדיפלומטי זניח, כפי שהוא בהנהגת המפלגות האשכנזיות. אין ראשי ערים ספרדים של הרשויות המקומיות, ובעיירות הפיתוח ישנם שני ספרדים הממלאים תפקיד של ראשי המועצה המקומית. ישנם רק שניים מתוך 300 פקידים רשמיים במשרד הדתות, ואף לא אחד במינהלת הבנק הלאומי (למרות ניסיונם בבנקאות מזרח-תיכונית לפני שהם היגרו לישראל). ישנם רק שניים או שלשה שופטים ספרדים, ובבית המשפט העליון, יתר על כן, אין אף אחד."

     המחבר מאשים את התיקשורת האשכנזית. "כאשר הם משדרים חדשות על פשע, מציינים את מוצאו של העבריין רק אם הוא ספרדי." הוא גם מאשים את הארץ על פירסום מאמריו הגזעניים של אריה גלבלום (ראה פרק שמיני). ארדיטי מותח ביקורת על אינטלקטואלים אשכנזים כמו שלום בן חורין שהכריז, "הרצל אמר שאנחנו אומה אחת, אבל הוא טעה. הוא לא ידע על יהודי מרקש ועיראק, אשכנזי אחד שווה 1,000 ספרדים."

     בכל פעם שהמערכת הישראלית רצתה ליטול על עצמה פעולה של דיכוי נגד הספרדים, היא מינתה את אחד מן המשרתים שלה שבתוך הקהילה כדי לבצע את העבודה הזאת. בשנות החמישים , הם מינו את שר המשטרה, בכור שיטרית, לדכא את ההפגנות שאין לשלוט בהם שהספרדים עורכים במחנות. ב-1971 היה זה העיראקי שלמה הילל, כשר המשטרה, שמחץ את תנועת המחאה הידועה בשם "הפנתרים השחורים". ב-1987 הם מינו את יצחק נבון כשר החינוך, כדי לצמצם את מתקני החינוך ולהטיל שכר לימוד, בדיוק כפי שהם הפעילו את ניסים כשר האוצר כדי לצמצם את שירותי הרווחה ולגרום למצב שהמוני ספרדים היו מחוסרי עבודה. בזירה הפלסטינית והלבנונית, הם מינו את סעד חדד ואנטון לחד למפקדים על צבא דרום לבנון, והשתמשו בידועים בשם ליגות אנשי הכפר וכמה דרוזים כדי לבצע אכזרויות נגד הפלסטינים.

     בכל אופן, חשוב לבחון את ההרכב האתני במנגנוני המדינה של ישראל כדי להראות שמרבית דלתות הקידמה סגורים בפני אינטלקטואלים ספרדים. להלן הנתונים שיתמכו בטענה זו:

ההרכב האתני של הקבינט

     נראה מהטבלה למעלה שבין 1949-1959, לספרדים היה רק שר אחד, שר המשטרה. בין 1959-1977 מספר השרים הספרדים הוכפל, וב-1977 כשמנחם בגין עלה לשלטון בעזרתו של הקול הספרדי, הוא הוסיף שר שלישי! לשנת 1987 היו ארבעה שרים ספרדים מתוך 23 סך הכל. לעומת זאת, שיעור הספרדים באוכלוסייה עלה מ-30 אחוזים ב-1948 ל-70 אחוזים כיום.

    אחד מן השרים האלה הוא דוד לוי, מרוקאי, שעליו העיתונות האשכנזית נהגה להדפיס בדיחות גזעניות. הילדים שלו היו חוזרים כל יום מבית הספר עם דמעות בעיניהם²⁵  האשכנזים עשו אותו שר השיכון, מקווים על ידי זה להסתיר את המדיניות הרשמית של ביזבוז מיליונים על יישוב אשכנזים בשטחים הכבושים בשעה שלא משכנים מחדש את הספרדים ממחוזות שכונות העוני.

     יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה, שמונה לכבוד הנשיא של המדינה ואחרי זה לשר החינוך נושא וחשוף לביקורת בעיתונות האשכנזית ומשה דיין בעצמו מתח עליו ביקורת. כשנבון ציין שאמו אוהבת את הזמרת המצרייה אום כלתום, משה דיין נאשים אותו בהתרפסות לערבים. בעקבות זאת, התיקשורת האשכנזית תקפה את הנשיא על ניסיונות ההתדברות הפשרניים שלו אל הערבים בכך שטענה שאין זה ראוי לנשיא לעשות הצהרות פוליטיות כלשהן.²⁶  כשנבון הפך להיות שר החינוך ב-1985, הוא קרא למסיבת עיתונאים שבמהלכה נודע לו ולעיתונאים שמשרדו החליט לקצץ את תקציב החינוך ב-20 אחוזים ללא ידיעתו ואף ללא הסכמתו. נבון הפך נסער והסתלק במורת-רוח ממסיבת העיתונאים במחאה על התנהגותם של עוזריו האשכנזים. זה ברור שאפילו כאשר ספרדי מגיע לדרגת שר, הוא חייב עדיין לרקוד לפי החליל של האשכנזים.

     אהרון אבו חצירה, המרוקאי, ניסה לשמר את עצמאותו, ועל כך הוחלט להרוס אותו לחלוטין. הוא נשפט על אי-סדרים כספיים מן הסוג שמבצעים מרבית הפוליטיקאים האשכנזים כל הזמן. הוא הרכיב את מפלגת תמ"י וזכה בשלשה מושבים בפרלמנט של 1981 אולם מיד המדיניות של "הפרד ומשול" התחילה, כשכל המפלגות האשכנזיות מנסות למשוך חברים ממפלגה זו החוצה. הם הצליחו להשיג את מרבית המושבים שלה לשנת 1984.

שיעור היהודים הספרדים בקרב השרים וחברי כנסת מהספסל הקידמי לפי דרגה, 1971 ²⁷

שיעור הספרדים בכנסת²⁸

     נציגות הספרדים התרחבה ב-1965 כתוצאה מפיצול המפלגה השולטת והיווצרותה של  חזית אופוזיציה – גחל. הנציגות לאחר מכן נחלשה שוב ב-1967 בעקבות שיפורים בתעסוקה ותיעול הכעס נגד הערבים במלחמת ששת הימים. היא עלתה שוב ב-1971 בעקבות ההתקוממות של "הפנתרים השחורים". אנחנו יכולים לסכם שהמטרה איננה שוויון אלא לאלחש את הקהילה.

 הרכב אתני ומפלגתי של הכנסת השלישית (1955-1959) (לא כולל נציגים ערביים לא-קומוניסטים)²⁹

שיעור הספרדים באוכלוסייה היהודית באותו זמן = 55%

ששת הנציגים הקומוניסטים היו אשכנזים וערבים פלסטינים.

ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה³⁰

     היו פחות ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה מאשר בפרלמנט מכיוון שבדיוק התפקידים האלה הם שהפעילו יותר כוח מאשר הנציגים בפרלמנט.

     בקרב הדרגים של המנהלים העליונים ביותר, השופטים, שגרירים ורבי-אלופים ב-1955, היו סך הכל 1,966 אשכנזים לעומת 77 בלבד ספרדים, או 8.2 אחוזים.³¹

הרכב אתני של המערכת המשפטית, 1954 ³²

הרכב אתני של בית המשפט העליון³³

שיעור הספרדים בשירות המדינה, 1961 ³⁴

     יש לציין שהמציאות הייתה גרועה יותר מן הנתונים הללו, מכיוון שאין הם מראים על איזה תפקיד נמנו הספרדים  בשירות הציבורי. הם על פי רוב היו נמוכים יותר מהתפקידים שהחזיקו בהם האשכנזים: 40.1 אחוז ברמות הנמוכות, 20.6 אחוזים ברמות הבינוניות ו-6.6 אחוז בתפקידים בכירים (ב-1967 זה היה 3 אחוז).³⁵

שיעור ומספר ראשי ערים ספרדים³⁶

     בין 1955-1972 כל ראשי הערים של הערים ה"וותיקות" הגדולות ובגודל-בינוני היו אשכנזים. בשאר הערים הקטנות ה"וותיקות" ובכפרים, שיעור יושבי ראש מועצה ספרדים התנועע בין 4.4 אחוז, 27.3 אחוז ו-19.4 אחוז.³⁷

הרכב אתני של וועדות הפועל העליונות של המפלגות הישראליות, 1958 ³⁸

     ב-1973 שיעור הספרדים במנהיגויות של חמשת המפלגות העיקריות היה 10.8 אחוז. בשנות החמישים זה היה 7.7 אחוז.³⁹

הרכב אתני של מנהיגויות ההמפלגה, 1973 ⁴⁰

     נתונים אלה מסבירים מדוע טענו שהמפלגות הפוליטיות הישראליות הן מפלגות קולוניסטיות אשכנזיות מיסודן.

אפליה במשטרה

הממשלה הישראלית מתרברבת במה שהיא טוענת שקיים "שיוויון" בקרב הקבוצות הגזעיות השונות במשטרה וטענה שלשנת 1961 שיעור הספרדים הגיע ל-42.1 אחוז.⁴¹  אחרי כן את הנתון הגבוה הזה מערבבים עם השיעורים הנמוכים של הספרדים במנגנוני הממשלה כדי להגדיל את הממוצע.

     דבר אחד בטוח עם זאת: לספרדים מעולם לא הייתה חיבה מופרזת לעבודה משטרתית, והצטרפו אל הכוחות רק בגלל האבטלה. זה גם היה לתועלתה של הממשלה שהשתמשה בהם לדכא הפגנות של ספרדים, כפי שהזכרנו. בכל מקרה, המשטרה הינם תחת סמכותם של הקצינים, שמרביתם הם אשכנזים. בקרב 497 הקצינים, ישנם רק 35 ספרדים או 7 אחוז.⁴²

אפלייה בכוחות הביטחון

ישראל לא התחילה לבנות את כוחות הביטחון שלה ב-1948 כשהיא קמה כמדינה, אלא בתקופת המנדט הבריטי כשהיא הקימה את "ההגנה" הרשמית-למחצה. מרבית התשתית של ההגנה, במיוחד כוח הקומנדו הפלמ"ח באה מן הקיבוצים והיישובים האשכנזים השונים, היכן שמרבית אנשי הצבא חיו והיכן שנמצאו מחסני התחמושת ומחנות האימונים. לפיכך, מאז המנדט הבריטי, המימסד הצבאי הציוני היה אשכנזי בצורה מכרעת. ב-1948, כשהוכרזה מדינת ישראל, שמו של ההגנה הפך לצבא הגנה לישראל, והמנהיגות האשכנזית שלו נשארה שלמה.

     אחת הסיבות להבאת היהודים הספרדים לפה הייתה לצייד את המנגנון הצבאי בכוח אדם. יתרה מזאת, הספרדים בצבא היו בעלי תפקידי שוליים כמו עובדי מטבח, נהגים, עובדי תחזוקה צבאית, מנקים, חיילי בחיל ההנדסה, קציני אספקה, וכיוצא באלה. ביחידות הלוחמה הם חייל רגלים וביחידות חיל השריון הם משרתים ככוחות גיבוי לטנקים. האשכנזים הם האלופים, קצינים וטייסים, אנשי ההיסטוריה הצבאית, מפעילי הטילים והטנקים, או קציני מודיעין צבאי ומומחים טכנולוגיים אחרים במנהיגות הצבאית. וכתוצאה, השירות הצבאי מקדם במידה רבה את הכשירות להעסקה עבור אשכנזים רבים לאחר שיחרורם.

     אריה אליאב, סגן-השר האשכנזי המתון, העיד על האפליה הזאת. "הם טוענים – וזוהי קלישאה ישנה – שצה"ל (הצבא) הוא כור היתוך לכל קבוצות היהודים מהתפוצות. אך כמה מופתעים אנו כאשר אנו רואים שבתי הספר לנהיגה של הצבא מלאים במזרחים, בעוד שבתי הספר הימיים "לבנים" לחלוטין –  שהיא השתקפות אמיתית של החברה. אני לא רוצה שיספרו לי על כמה אלופי מישנה (ספרדים) וקצינים בכירים. הם החריגים שהוכיחו את הכלל."⁴³

מוצא אתני של רבי-אלופים בצבא הישראלי (1951- 1973)⁴⁴

אפליה בהסתדרות (התאחדות האיגוד המקצועי)

אברהם עבאס, ממוצא סורי, חבר אחדות העבודה, טען ש"לפני שבע שנים ההסתדרות החליטה לבטל את הלישכה הספרדית שלה, בתקווה לקלוט פעילים ספרדים לאיגוד. אולם, מספר הפקידים הרשמיים הספרדים באיגוד במהלך שבע השנים האחרונות היה פחות מעשרה, על אף ההתרחבות של ההסתדרות בעקבות ההגירה ההמונית (של הספרדים)." אחרי כן עבאס תוהה, "מהו חלקם של הספרדים במזכירות של מועצות הפועלים, במנגנון ההסתדרות ובמיזמים המסחריים שלה כמו חברת סולל בונה, חברת כור, תנובה והמשביר המרכזי." הוא מוסיף ש"לפני שנה וחצי, נערכה ועידה בהסתדרות כדי לבחור בוועדות המינהל והביצוע, אולם האם הרכב הזרועות הללו השתנה יחד עם המבנה הכללי של החברות בהסתדרות? למפ"י יש תשעה חברים בוועדת המינהל, כולם אשכנזים. לא תמצא אף ספרדי אחד בכלל המשלחות שנוסעות לחוץ לארץ, אפילו לא למדינות איסלאמיות (כמו איראן ואינדונזיה)." הוועד הפועל של ההסתדרות מורכב מתשעים חברים, הנחלקים בהתאם להשתייכות המפלגתית שלהם כדלקמן:

מפא"י (עבודה): 55 מהם 5 ספרדים

אחדות העבודה: 12 חברים, מהם 3 ספרדים

מפ"ם: 12 חברים – כולם אשכנזים. אותו דבר חל על שאר המפלגות.

     עבאס אינו מתייחס לטענות הציונים האשכנזים שהספרדים אינם מוסמכים להיות בעלי תפקידים עם אחריות גבוהה. הוא חזר ואמר שהספרדים מוכשרים לגמרי לבצע כל תפקיד שהוא, בתנאי שהם לא נתקלים במדיניות של "הפרד ומשול".⁴⁵

שיעור הספרדים בוועדה המרכזית של ההסתדרות (1949-1973)⁴⁶

שיעור הספרדים בוועד הפועל של ההסתדרות (1949-1969) לא כולל פלסטינים⁴⁷

     שיעור היהודים הספרדים בדרגים הגבוהים של ההסתדרות, לא כולל פלסטינים, היה 15.8% אחוז ב-1971, או 37 ספרדים לעומת 197 אשכנזים.⁴⁸  היחס הכלל-ארצי שלהם בהנהגת האיגוד המקצועי של ההסתדרות היה אפס ב-1973, בזמן שהיו 42 אשכנזים בתפקידים הללו.⁴⁹  שיעור היהודים הספרדים בתפקידי ניהול בפרוייקטים התעשייתים הגדולים שהיו בבעלות ההסתדרות היה 3.6 אחוז ב-1970 (זאת אומרת חמישה ספרדים ל- 134 מנהלים אשכנזים).⁵⁰  בוועדת ההיגוי ובמזכירות המיזם התעשייתי של ההסתדרות, המצב היה כדלקמן:

שיעור הספרדים בוועדת ההגיוי ובמזכירות התשלובת התעשייתית של ההסתדרות (חברת העובדים), 1973 ⁵¹

 אפליה בסוכנות היהודית ובוועד הפועל של תנועת הציונות

אברהם עבאס כותב ששני המימסדים הללו קשרו קשר עם המפלגות האשכנזיות להרחקת הספרדים מן המוסדות הגבוהים של תנועת הציונות. הוועד הפועל היה מורכב מכמעט שמונים חברים והיה להם מספר רב של נציגים, כמעט כולם אשכנזים.⁵²

הרכב אתני בוועד הפועל של הסוכנות היהודית (1951-1973)⁵³

הרקע האתני של מנהלי מחלקות בסוכנות היהודית (1951-1973)⁵⁴

     לפי דעתי עמדתו של אברהם עבאס על הבעייה הזאת היא נאיבית ושהתנועה הציונית הייתה, ועדיין הינה, אשכנזית ומנצלת את הרגשות, הממונות והדתיות של הספרדים.

     ב-sociey ⁵⁵ , פרופ´ סמי סמוחה מסכם את האפליה בייצוג כדלקמן: משאבים כמו הכנסה, חינוך ותעסוקה נחלקים בין האשכנזים והספרדים ביחס בערך של 2 ל-1. השוני בכוח הוא אפילו גדול יותר. לאשכנזים יש שליטה מוחלטת על שלושת הכוחות המרכזיים במדינה, זאת אומרת הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית, בנוסף על הסקטורים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה. בתדריגי הביניים של הכוח הפער אפילו רחב יותר, עם יחס אשכנזי/ספרדי של 5 ל-1. רק במימשל המקומי ישנו ייצוג יחסי כמעט לכל הקהילות, אך לא שיוויון. האשכנזים גם שולטים על החיים התרבותיים והעילית האשכנזית מנהלת את החברה. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר כמען ואין בהם איזכור על הספרדים במשך חמש מאות השנים האחרונות. הספרות העברית מותחמת לעבודות אשכנזיות, והמוסיקה שמלמדים היא מוזיקה אירופאית. הדרך הקורקטית להתנהג בישראל היא הדרך האשכנזית, והספרדים חשים לא במקומם שם. הוא הוסיף, " אפילו המעטים שהתירו להם להשתתף בממשלה עושים הרבה תלונות על פעילויות מפלות."⁵⁶

     מדינת ישראל איננה המדינה של הספרדים, וזאת הסיבה שהם התחילו לדרוש הגדרה-עצמית וקץ לשטלתנות האשכנזית ציונית.

הערות

1. אלישר, 1980, 291 ו-292.

2. מ. גרוחובסקי, לשכת מפא"י, 21 בפברואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.

3. ראה שם.

4. אלישר, 1980, 310.

5. שבט ועם, 1960.

6. אלישר, 1980, 340.

7. ראה שם, 340 ו-341.

8. אלישר, 1980, 388.

9. אבו שלמה, שבט ועם, 1960.

10. שבט ועם, 1954 ו-1958.

11. אלישר, 1980,  459-475.

12. 17 במאי 1954.

13. יומן אישי, חלק ראשון, 489.

14. אלישר, 1980, 471.

15. אלישר, 1980, 469.

16. ראה שם, 475.

17. שבט ועם, 1973.

18. ראה שם.

19. זמנים מודרניים, 22 ו-23.

20 ראה שם, 24.

21. ראה שם, 24.

22. ראה שם, 25.

23. ראה שם, 26.

24. סמוחה, 1978, 310.

25. הארץ, 24 באוקטובר 1980 ו-13 באפריל 1980.

26. הארץ, 7 בנובמבר 1980.

27. סמוחה, 1978, 310.

28. סמוחה, 1978, 311 והעיתונות הישראלית.

29. אברבם עבאס, שבט ועם, 1958.

30. פרס, 1977, 126.

31. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.

32. אלישר, 1980, 332 ו-333.

33. סמוחה, 1978, 313.

34. משרד ראש הממשלה, 1961.

35. סמוחה, 1978, 167.

36. סמוחה, 1978, 309.

37. ראה שם, 314.

38. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.

39. סמוחה, 309.

40. סמוחה, 1978, 321-329.

41. משטרת ישראל, 1962.

42. ראה שם.

43. זמנים מודרניים, 29 ו-30.

44. סמוחה, 1978, 313.

45. שבט ועם, 1958.

46. ארכיון ההסתדרות.

47. ארכיון ההסתדרות.

48. סמוחה, 317.

49. ראה שם, 318.

50. ראה שם.

51. סמוחה, 320.

52. שבט ועם, 1958.

53. שנתון ממשלת ישראל.

54. שנתון ממשלת ישראל.

55. חברה, "פנתרים שחורים: הדילמה האתנית", כרך 9, מס´ 7, מאי 1972, 34 ו-35.

56. סמוחה, 1978, 194.