לא אזכה לראות את אור הבוקר.
הכל החל ביום סגריר אחד...
בנו של הסתיו כבר החל ממלמל אז, עטוי גלימת ערפל שולח אצבעות אמביות אל החמה הנמסה אל אלף גווניו של קצף הים. ברקיו של זאוס נשכו ברקיע הנסוג המתכרבל וסוסי כרכרתו של הליוס כבר נחו באורוותם מטילים מימיהם אל חריצי מרצפות שביל החלב.
בעודי גורר רגליי בסמטאות הכרך השוממות מובס מתלאות היום, והנה ענן זועף מגלגל פקודה רועמת וצבא טיפותיו פושט חרישית על העיר הופך אבן לשיש, אספלט לשחם, שברי פנס רחוב לאוצר יהלומים.
שלטי נאון זעקו בגימגום והזמינו עוברי אורח אל מקום בו יוכלו תמורת חופן זהובים להזמין כוס תרעלה להטביע בה את יגונם ממונם וצלילות דעתם.
נכנסתי והסבתי אל שולחן אכול למחצה החולש על דלת עץ כבדה למראה, אין יוצא ואין בא ולא שילם מס ביקורתי.
אדי אלכוהול מציתים את חושיי ואני החלתי רוקד עם השדים את מחול השכחה, סחור וסחור מוליכים הם אותי אל תוך משפך מערבולות נפשי. ניחוחות של זיכרונות אתמול הסתננו מבעד לשורות זקיפי ההיגיון והחליקו בדממה אל אגן התודעה - מתערבבים פושטים ולובשים צבעים צורות ומרקמים.
שלפתי סיגריה מכיס מעילי וקרבתי להבה אל חרטומה. היא מכלה את תכריכיה הלבנים ואני מתכנס אל הטבק הקמל ומתמזג לאחד עם שיטפון הניקוטין.
הוילון מוסט ומאורעות היום עולים זה אחר זה, מערכה אחר רעותה, והעשן מסנן את סינוור הכזבים, והשקרים נקשרים ונפרמים באיווחות זריזות של מסרגות מחשבתי.
קלסתרון רנסנסי של נערה יפה נע מעל גוף דקיק שבקושי נשא את משקלו שלו והושיב עצמו בשולחן הסמוך. סימני זרועות על צוואר פנינה, הצלפות צלופח על קרקעית לגונה בתולית באוקינוס רחוק. איפור כבד מסתייע בצללים המאורכים מכסה למחצה על אגו מצולק.
לפתע, מחזה נורא עלה וצף עם בועות המשקה, התפתל והתעוות מבעד לזכוכית הכוס, נשבר וחדר אל חלל החדר - היא לא תזכה לראות את אור הבוקר.
ניסיתי להזהיר על הסכנה, אך זו נבהלה ועזבה בחיפזון.
למחרת ראיתי אותה שוב, וחיוכה משקיף עלי מבעד למסגרת שחורה בעיתון. היא לא זכתה לראות את אור הבוקר.
חודשים רדפו שבועות. אסונות רדפו חזיונות.
השכנה הלבבית עבת הבשר ומלאת החזה שנדמה היה כי מנסה היא לבלוע את עצמה לדעת, נמצאה במזבלה העירונית וכלבים מלקקים את פטמותיה לקול קינתה המיבבת של רוח המערב.
הבנקאי האפור שאישיותו כבר החלה להתקלף בשוליים כטפט שאיבד אחיזה, שכב יחף אל מרגלות המזח הנרקב ונהמת המצולות מספידה את שהיה יכול להיות.
הילד הקטן שהתנודד כמלח שיכור בהולכו עם ילקוטו הגדול בדרך לבית הספר, היה לחטיף בפי הלהבות המאכלות שפשטו בבית הסירות.
חודשים רדפו שבועות. אסונות רדפו חזיונות.
ועתה - תורי.
האיש בשחור כבר בא והלך, לחש בשפות עתיקות אך לא היה בכוחו לעצור או להשכיח את שעון החול שגרגיריו חמקו מבעד לרווחי אצבעותיי. גם כי אלך בגיא צלמות, לא ארתע בהתגנב אפלה.
בהולכי במסדרון בפעם האחרונה וסהר שנהב מטיח צללי סורגים אל רצפת הבטון, שמעתי את צרחות העורבים בחצר הפנימית וקולם הסדוק מאיים לפורר את הטיח בזויות פי החתום.
חיוכים מרים מבעד לחלון זכוכית משוריינת.
מיטה קרה.
רצועות עור.
זריקה קטלנית.
עדר פילים רוקע על פנים כלוב בית חזי, מאות תולעים נדחקות אל דפנות עורקיי, זוג נחשים לופתים את צווארי כמלקחיים עד כלות נשימה.
לא אזכה לראות את אור הבוקר.
