תאורת רקע עמומה, אלומת אור עוקבת אחר השחקן.

תפאורה דלה: פנס רחוב, שני כיסאות ושולחן מרובע קטן של מסעדה בימין הבמה. שיח קטן ליד הפנס.

מוסיקה שקטה, קלרינט וכינור.

 

חושך.

האורות עולים.

השחקן יוצא מצידה השמאלי של הבמה, מהוסס, נמצא עם עצמו, מביט מהורהר כה וכה.

ניגש בצעדים מהירים לקדמת הבמה, הבעה מיוסרת של נרדף על פניו.

מביט אל הקהל לרגע ומחזיר את מבטו הצידה ברתיעה, כנלחם עם עצמו. מרכין את ראשו ושוב מרים לאט, באדישות.

המוסיקה נחלשת בהדרגה ופוסקת בתחילת דבריו.

שחקן (בוחן את הקהל בשקט, באירוניה): והעולם אדיש. כמו לא אכפת לאיש. האומנם אין עוד אחד שמתעניין? בנפשות המדובר, באנשים חיים!

עוצר לראות את התגובה.

שחקן (בשקט): אולי כבר לא אכפת, אולי הם שייכים לאגדות, האנשים שמוכנים לתת כתף... ומה אני ביקשתי, רק מישהו שיקשיב.

פוסע כמה צעדים לאחוריו, נעצר. מושיט את ידו אל שפתיו, ידו השניה תומכת את מרפקו, מרים גבה, מהורהר.

נאנח ומוריד את ידיו, מניד את ראשו בתנועה נחרצת, תוך צעדים ברורים לקדמת הבמה.

מסתכל לעומת הקהל במבט מיוסר, הזוי אפילו, קורא לעומתם.

שחקן (קרוב לצעקה): לחיות בניתוק כזה! היכול בן-אדם לשאת? (תוך פרישת ידו הצידה)

מרכין את ראשו.

שחקן: עשרים שנה, (משליך את ידיו בריכוז, ומרים את ראשו חזרה) עשרים שנה לשאת את הבדידות, את השתיקה, המועקה- ההשפלה...

מוריד את ראשו מסתובב ימינה ושמאלה.

שחקן (במלמול): הכאב, הדיכאון, החידלון...

מרים את ראשו.

שחקן (בהתרסה, קולו רועד): אוזלת היד, האטימות, (עוצר כמחפש את המילה הבאה) הכל, הכל היה עלי לשאת. לא פלא כי כתפי שחות. (במבט מזוגג, מטה את פניו, באדישות) עשרים שנות סבל.

שחקן (מהורהר, מעלה זכרונות): ולו היתה הבעיה רק זאת. לזאת נניח, (משפיל את מבטו, מגביה יד אחת) - הזיכרון (נועץ את מבטו בנקודה סמויה באויר, ידו נקפצת) הזיכרון ההוא מאז---

שחקן (בהשלמה): אתו נגזר עלי לחיות.

שחקן (מוציא אויר בחצי חיוך, במין משהו שאמור להזכיר צחוק): לחיות.

שחקן (במלל מתגבר): ללכת ברחוב, מנותק, מנותק מהכל, (מתקרב לפנס) לדעת שאינך שייך, לחיפזון, למהומות, להמון הזורם (תופס את הפנס), לדעת שאתה כל כך חסר בסיס (נתלה בפנס ביד אחת).

שחקן (עוזב את הפנס): לראות את העוברים, את השבים, (ראשו עוקב אחרי הולכי-רגל לא קיימים)

קוטע את המשפט באמצע, פונה במפתיע לכיוון מסוים

שחקן (ברצף, בהתלהבות): תסלח לי אדוני אולי...

עוצר באחת, ההתלהבות דועכת, מוריד את ראשו, מסתכל לכיוון הנגדי, נדלק בתקוה.

שחקן (צועד בעקבות דמות לא קיימת): גבירתי, גבירתי...

עוצר, נופלות פניו.

שחקן (ברעד): טוב, סליחה.

מניד את ראשו, מתנתק מהסיטואציה, מתקרב לעמוד הפנס.

שחקן: מספיק עם זה זה מגוחך.

מרים את עיניו אל נורת הפנס, כפות ידיו נאחזות זו בזו, צמודות לחזה.

שחקן (בתחינה): אולי אתה, פנס? אולי לך יש רחמים על איש כמוני? אולי אתה מסכים לשמוע מה שיש לי להגיד? (נרתע מעט בפתאומיות) לא? (מתרחק מעט, פניו לפנס) לא? כי... אף-אחד לא... ופשוט ח.. (בולע רוקו) שבתי ש.. לא? (מניד ראש) לגמרי לא חשוב. סליחה, תמשיך, לא באתי להפריע. (נסוג, ממלמל) באמת סליחה, אדונים, גבירות, (קולו מתחזק) פנסים נכבדים, (פורש את ידיו בתיאטרליות) אני כאן בטעות. חי לשוא בתקוה. השתדלו לא לשים לב, אלי.

מתקדם לקדמת הבמה.

שחקן (לקהל): חי לשוא בתקוה שאולי, (מרים את עיניו בציפייה) שאולי...

שקט. המוסיקה חוזרת.

השחקן מתרחק, פוסע לכיוון השולחן והכסאות.

מסתכל על השולחן, אוחז במסעד אחד הכסאות.

מתיישב על קצה הכסא כמהסס. המוסיקה פוסקת.

שחקן: כאן חייתי את חיי מזה עשרים שנה. (בסתמיות) אני זוכר את גלגוליו הראשונים של המקום. גם אז היתה כאן מסעדה (ידיו נפרשות כממשש שלט מעל ראשו) "בנצי על האש". (מגחך) מסכן הבחור, היה מפוחם כולו... הה.. בדיחה ישנה.

לפני עשרים שנה עוד חיינו כאן, יחד, כשהכל עוד נראה מבטיח. כשחפציבה עוד היתה. אחר כך... אחר כך! אחרי התאונה... (נעצר כנאבק עם עצמו) בהתחלה עוד באו לבקר, היה עוד מי שהתעניין. לאט לאט הפסיקו. (עוצר לרגע וממשיך כמחקה קול אישה) "בית לווינשטיין, אתה יודע, הוא לא מקום סימפאטי". (נושף) נכון, הוא לא. אבל יש עוד כמה אנשים שלא יכולים להתכחש לקרוביהם. חפציבה לא היתה עוזבת אף אחד.

משלב את הידים על השולחן, ומוריד ראשו בייאוש. קופא שניה אחת ואז מתנער, מנענע ראשו וקם בזריזות.

שחקן: מספיק. צריך לקום. (מתמתח) מה שעבר עבר, צריך לצאת מזה, צריך לצאת...

לפתע מרים את ידו, אצבעו מושטת.

שחקן (בקול): מלצר!

מתיישב בחזרה, הפעם כראוי, מיטיב את הכיסא בתנועות נחרצות, מסדר את המפה, ושוב מרים ראשו לכיוון המלצר הלא נראה, מסמן לו להתקרב.

שחקן (בנימה עניינית): תביא יין. (משתהה כמקבל תשובה) הרגיל, כן. (מחכה מעט) כן, יין בלבד. ושני כוסות. (מזעיף פניו למשמע תגובה) שניים, וודאי, גם הגבירה תרצה להרים ´לחיים´! (מחווה על הכסא הנוסף, מקרב אותו לשולחן). נו באמת!

פוטר את המלצר בנפנוף יד והנהון-ראש. ממלמל לעצמו ברוגז.

שחקן (בהפתעה): הו, תודה!

מסדר את הכוסות הלא-נראים, אחד לפניו, ואחד במקום הפנוי, מרים את היין ומתבונן בו. מנמיך את הבקבוק.

שחקן (בטורד): המלצר! מחלץ הפקקים! (מחכה מעט) תודה מקרב לב.

מתרומם לקחת את המחלץ ונשאר עומד. פותח את הבקבוק ומוזג לו מלוא-כוס.

שחקן: אח, מזמן לא שתינו יחד. (פונה לכיסא הריק) תרשי לי?

מוזג לכוס השניה. מתיישב. משיק את הכוסות זו בזו בשני ידיו.

שחקן (באושר): לחיים, לחיים! יום נישואין שמח, שיהיה לנו!

שותה. מניף את הכוס באויר.

שחקן: לחיים! (שותה עוד לגימה) עשרים וחמש שנות נישואין מאושרים!

מרוקן את הכוס ונשען על מסעד הכסא. גוחן אל השולחן למלא את כוסו בשנית, כשלפתע מבחין בכוס המלאה.

שחקן (אל הכיסא הריק): חפציבה? לא... תשתי? היין שאת אוהבת... היין שאת תמיד שותה... לא... תרצי לשתות? לכבוד יום נישואינו... (נאנח) חפצוש?

דממה קלה. השחקן משחק במפה. נפנה באחת, בחיוך.

שחקן: שנצא לטיול קטן? כן, כן. טיולים תמיד אהבת. מלצר! (מנפנף בידו).

השחקן עוקב אחר התקדמות ´המלצר´ ופונה אליו בנימה סמכותית אך אדיבה.

שחקן: כמה יהיה עלינו לשלם? (מחכה מעט, כמקבל תשובה. מוציא ארנק לא נראה מכיסו ושולף מתוכו שטר) על העודף רשאי אתה לשמור. תודה רבה על השירות. (מפנה את מבטו אל הכסא, משהה את מבטו לרגע) שנלך? (דומיה קצרה) בהחלט.

השחקן נוטל זרוע בלתי נראית ומקים את ´היושבת´ מכסאה תוך דחיפת הכיסא ברגלו בצורה גמלונית.

שחקן: יום יפה היום. (מביט בתנועת ראש רחבה בשמים) יום שטוף שמש (מחוה בידו הפנויה סביב) את רואה חפצוש? גם העולם מחזיר חיוך, כשמחייכים. (בחיוך רחב)

פוסע, מדושן עונג, בצעדים רחבים וכבדים, כשידו הימנית משולבת ביד בלתי נראית. מתקרב לפנס ולשיח.

שחקן (בצער פתאומי, מחזיר את ידו): אז מה את אומרת חפצוש? איבדתי את השפיות? אוי, חפציבה, אולי יש לך בעל משוגע, אבל לפחות הוא לא שכח אותך. (מחייך חיוך עגום) מה גם שמצבך לא משהו מזהיר. עשרים שנה לחיות כך זה מוציא אותך מדעתך. ומה אכפת? גם זו צורה לחיות. (מגחך) לחיות...

ניגש לשיח, כורע על ברך אחת, תופס בעדינות אחד הענפים.

שחקן: ומה שלומך אתה? איך זה ליות... (נשנק, מסיים את השאלה בלחש) צמח?

מפנה את מבטו, נושף אויר. חוזר להסתכל על השיח.

שחקן (בקלילות): אפשר לשבת לידך? (מתיישב, נאנח) אתה מבין, אני שייך לעולם אחר. כל האנשים כאן שהולכים-חוזרים, מסתובבים כאן ברחוב, חיים את חייהם, (מניע את ידו בתנועה איטית) פשוט זורמים להם הלאה, (לא גומר את המשפט) אני נשארתי בעבר. מה אומר?

אתה רואה את הרחוב הזה? (מצביע בתנועה רחבה) כאן היינו מטיילים, שעות יכלנו להנות, להסתכל על השמים, להסתכל על הרחוב... אשה מאוד משכילה היא היתה, חפציבה. היינו מדברים על פילוסופיה, על תרבות. היתה מבינה הרבה באומנות. אהבה בעיקר את מונה, (בנימה סתמית) היתה מביאה הביתה העתקים של הציורים שלו. (בקול מהורהר) עד היום יש כמה בסלון... (מסתכל על השיח, מאוכזב משהו) אבל מה אתה מבין, אלו היו ימים אחרים, ימים רחוקים, שאבדו ואינם, שלא יחזרו... (מחייך) עוד לפני שנולדת, אפילו...

מוציא אויר באנחה ארוכה, מניע את ראשו למעלה, מרים את עיניו, ולאט מעביר מבטו אל השיח.

שחקן: אולי אני יותר זקן, אתה יותר שמח. כן. לבטח. (מתפרץ) מה יש לך לדאוג, הכל נחמד לך וטוב. טוב, אולי כשיורד גשם קצת קר, אבל בסך הכל די מרוצה. מה יש לומר. (מתרומם לאט, מסתכל על הרצפה אילך ואילך, מדבר לעצמו) כן, עולם מסובך. אולי עדיף באמת לא לדעת כלום. (מחייך) לשכוח, לשכוח מהכל, הכל. זה גם יכול להיות נחמד. כששום דבר לא מטריד אותך...

מוציא מכיסו משקפים גדולות, חובשם בשים-לב, ניגש בצעדים קלילים, מרחפים, לכיוון ה´מסעדה´, מושך אחד הכסאות ומניחו אל מול הקהל.

שחקן: שלום לכם, משתתפים יקרים! (מחווה קידה כשהוא נשען על מסעד הכסא) וברוכים הבאים!

מתיישב בחיוך ובנחת, שולח את רגליו לפניו ומשכלם. פוכר את ידיו.

שחקן: אנו שמחים לפתוח בזאת את המפגש הראשון של הסדנא להדחקה יוצרת. תשבו תשבו, תרגישו בנוח. (מחוה בידו אל משתתפים מהקהל לשבת על כסאות לידו) כאן נלמד הכל על הדחקה, נשתף אחד את השני בחוויות, וננסה להתמודד עם ההדחקה בדרכים יצירתיות.

שואף אויר.

שחקן: עצמו את עיניכם. (מהנהן ל´יושבים´ מימינו ומשמאלו, ואז עוצם את עיניו) עברתם בחייכם דברים רבים. חלקם שמחים, חלקם עצובים, חלקם סתמיים, חלקם נוראים- (עוצר באמצע השטף, פוקח עינים) יש ביננו אנשים שנושאים איתם זה שנים מטענים כבדים, כבדים מנשוא. והמטענים הללו מלווים אותם לכל אשר ילכו, מפיתם יאכלו ומגביעם ישתו, אליהם יקומו ואתם ירדמו. וכך, כמו גזירת גורל, יחיו את חייהם, את חייהם, הה (בנשיפת צחוק), ישאו אתם לכל אשר ילכו טרגדיות, בכל אשר יפנו יטילו צל כבד. ומיהו האדם אשר ירצה להתחבר איתם? נידונו לבדידות עולם. כך לא חיים! (צועק) זה לא שוה את זה, יקירי! (מתחנן) תצאו מזה, תצאו! תנו לשכחה יד מרפאה חופשית, הרגעו, אחים, הרגעו!

מקפל את המשקפים, קם מהכיסא, מהורהר, הולך כסהרורי.

שחקן: ומה הם החיים? משחק הזיכרון? יש אנשים יודעים לשכוח. יש יודעים להיות שמחים. לתת לשכחה יד מרפאה חופשית. (מצטט את המרצה) ומה? אחר כך, כשסוף-סוף עולה הקלף, שוכחים איפה היה בן זוגו. אני לא אשכח איפה בת זוגי. (בכאב)

מרכין את ראשו.

חושך.

האור עולה.

שחקן: בלי נדר.

חושך.

 

סוף...