[ליצירה]
מכיוון שמותר לי לפרסם רק תגובות טובות, אוכל לומר שעושה רושם שאת גדולה קצת על עצמך.
(למה אני מתכוון? לא יודע, אבל זה מתאים)
"זה הכל שלי"- עדיין מהדהד.
מחכה לעוד מהחוצפה הנוקבת שכולה שלך.
ד"ש לאנטון, פיצפונת.
[ליצירה]
מעולה!
הביטוי הכי חזק הוא עוגיה מפלסטיק, כואב רק לחשוב על זה.
אמנם הרעש מפריע, אבל נראה לי שהיום צריך דרכו (גם) למצוא את השיר, עם כל החרשות הכלולה בזה.
משהו כמו השיר הזה.
תודה.
[ליצירה]
ובכל זאת
שווה.
כאילו רק הרגע יוצר את השירה.
והמילים נכתבות על לכלוך.
זו מין קפיצה בארספואטיקה- אל החומר.
שווה.
לעד? כמה שטיפות וזה יורד (או שזה טוש לא מחיק...)
[ליצירה]
דווקא
בוגר.
איני בטוח כי השם הוא הגדרת הדבר. השם הוא התוכן, הפנים, וקשה לי לראותו כתוחם חיצוני (על אף הופעתו בעולמנו החיצוני- הגלוי-הגלותי כנרדף למוניטין).
ועוד, התוהו גם הוא הגדרה- הגדרה לארץ (ראה פשט),
ולא עולם חוסר ההגדרה- שם נוח לנו לשים את אלוקים. הקב"ה מופיע, ודווקא- בעולם ההגדרות.
הכתיבה עצמה גם מערפלת את ההגדרה של ההגדרה עקב היותה כתיבה תחושתית, של הרגשות, ולא נסיון הגדרה. שכן זו היתה המשימה.
בברכת פרוץ גדר,
ראובי
[ליצירה]
[ליצירה]
טוב
האמצע כואב לי.
הוא לא שייך (לי)
ולא רק בגלל שהוא שבר את המבנה בחרוז נוסף ועצוב.
ולו רק בגלל שהוא מרחיק על אף שהריקוד מקרב.
לא. אין לו מקום. לפחות לא כאן.
"כל מה שתחילתו טוב וסופו טוב נעשה כאילו כולו טוב" היללות משרתות את ההתקרבות, ולו רק בתור ניגוד לפעימות האדמה.
אל תתעייף, בבקשה
[ליצירה]
השיר הזה לא צריך קצב. הוא נכתב בתוך גן ענקי, בעוד אני מאוד רגוע, ולא מתוך סערת רגשות המבקשת להתפרץ.
תודה, אחיין. לא צריך להיות ביבשת רחוקה כדי לדמיין...