[ליצירה]
תודה ליאורה - מיהרתי להתבלבל משום מה.
חס ושם - היא לא התאבדה (בניגוד באמת, לוורג'י, בפי החבר'ה) היא חיה לה עד גיל 56 ומתה, משאירה אחריה כלום לאף אחד, שכן משפחתה וחבריה מתו לפניה (כך אומרים ההיסטוריונים). בודדה וערירית חיה ומתה.
מותה היה ממחלה פיזית, ולא נפשית.
אתקן מיד את הכתוב.
[ליצירה]
משובח למדי
אני מוכרח להודות שפעם רציתי לתרגם את השיר ופחדתי יותר מדי. תרגמתי שיר אחר של פרוסט, פשוט יותר - לשיר הזה יש הילה שמצילה עליי (נו, חייבים להיות ספרותיים אפילו בתגובות).
התרגום עצמו משובח למדי - הטענה היחידה שאני חש היא במעבר ל"הווה" של המספר שבמקור הוא ממש קורא בזעקה וייאוש שגם מהקריאה מתבקש להזדהות איתוtwo roads deverged and i
- i took the one less traveled by! זה ממש תחינה.
אני נורא אוהב את השיר הזה, הוא מקסים.
עוד הערה - אני מבין שאילוצי מקשב ומלל הכריחו את הטקסט להעלות את גובה שפתו, אבל פרוסט ידוע בפשטותו, וחבל שהתרגום הרבה יותר מתוחכם מהכוונות המקוריות.
והערה אחרונה - מבנה השיר הוא אבאאב
ואילו בחרת לתרגם אבאב.
אני אשמח לקרוא גם ניסיונות אחרים שהיו בדרך (כפי שאמרת שתיקנת).
תרגום ראוי בהחלט.
[ליצירה]
כשצריך יותר מסימן קריאה אחד - סימן שהצעקה לא נמצאת במילים.
צריך לחדד את הקטע ולהותיר את מה שחשוב באמת.
את מעמיסה שירה רבה - אני חושב שאת צריכה לתת לדברים לנוח כמה ימים קודם - ואז, בהקלדה או העתקה לכאן - לקרוא שוב ולראות האם באמת את מרוצה.
עריכה תשייף לא מעט אבני חן שלך.
[ליצירה]
רשימתי, בלוגי, חסר חן.
חסר בשלות - מרגיש באמת כמו אסופה רנדומלית של דברים שגורמים להרגיש רע, אבל אין כאן שום חידוד אומנותי או שאיפה לתוצר יפה.
[ליצירה]
אהה, זה פשוט שתי שירים בעלי אותו כותרת.
החלטתי לשים אותם ביחד - אבל במחשבה שניה - נראה לי באמת שאני אפריד אותם. הראשון טוב בהרבה.
ואכן - שירת הפנאי ובנאליות היא השולטת עליי לרוב.
[ליצירה]
אני מודה שאני לא קורא יותר מדי מהאנשים שכותבים פה, אבל יש לי תחושת קרבה מטופשת לכתבייך, אז... נו אתה יודע, אל תהיה מציקן שכזה.
מכל השיר, רק הבית הראשון עושה לי "אוף, נכון".
אני לכל היותר אומן כותרות. לכתוב ממש - קשה לי. בכל הקשור לאושר אני לא מזדהה בכלל, אבל לגבי סתמיות מסויימת - כן. לחלוטין.
תרגיש טוב ארז.
[ליצירה]
שתי מילים וחצי על אשמה ועל בניין נפעל.
אצלנו, משתמשים בפעלים פסיביים כמעט באקסלוסיביות לצורך ניטרול אשמה. בשימוש בפועל פאסיבי, אנחנו שמים דגש על מה שקרה, ולא מי עשה זאת - אבל בעברית אנחנו יותר אוהבים להאשים.
לכן נשתמש בגוף שלישי רבים. הם עשו משהו.
"גנבו לי את המכונית!" ואולי פשוט חנית אותה שלא כחוק והיא נגררה?
"הדפים הלכו לאיבוד" כי אתה חס וחלילה לא איבדת אותם.
הרעילו לי את הכלב - והוא לא נחנק מעצם בכלל.
רבין, לעומת זאת - נרצח. כי כאן לא כל כך חשוב מי עשה את זה, העיקר הוא שרבין נרצח, ועל כן אנחנו מזועזעים, ולא חשוב מי ומה.
באותה דרך, הילד נחטף והאישה נאנסה
(כל הדוגמאות שלי, שלא עלינו)
אגב, חוק הנשים המוכות הפך מהר מאוד בפיות הציבור ל"חוק הבעלים המכים"
וכך אסכם, שכאן אצלנו - אוהבים במשפט התחבירי להאשים, כמה שיותר.
תגובות