"טומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים" (יומא פ"א) "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי היכהו" (דברים כא/א) מאז יצר אלוהים את האור יוצרים דברי ההבל של בני האדם מסך עבה של עננים והאמת הצנועה מוסתרת ובוכה כמי שאהוב ליבה נטשה כמו כלה עזובה, מרומה, שצפתה לגאולה. ורב צערה אינו על השקר עצמו אלא על כך שהתחזה לה. היא צופה על ארץ חרבה שהתלמים בה השחירו משמש קצוצת קרניים ומעיינות מתוקים שעלו לקראתנו, חרבו מדמעות מלח שהקזנו. והאמת נרעדת בקול ענות חלושה זועקת "כי יצאו זקניך ושופטך ומדדו, בואו ונמדוד" על מי ראוי להביא עגלה? על ההיכל, או על העזרות. וקולה נדם כי אין איש שומע.