משחת שיניים בשלושה צבעים

ישנם בעולם הזה אנשים החיים את מכסת השנים שנתנה להם ואינם מותירים כל רישום. כמו עננה קלה שחלפה בשמיים, כמו קצף לבן שהיה לרגע על פני הגלים ונעלם מבלי להותיר זכר. כזה היה הדוד הרי.

הדוד הרי היה אחי סבתי מצד אבי. הוא  נולד בעיר יאסי שברומניה, בסוף המאה התשע עשרה,  כבן הזקונים במשפחתו. כאשר מלאו לו שש-עשרה שנים, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, צרר מעט חפצים ובלי לבקש את רשותם של הוריו, עלה על הרכבת שתוביל אותו לפריז.

המעשה היה נועז מאין-כמוהו, זאת אני מסיקה מן העובדה ששלושה דורות לאחריו עדיין דובר בו. הסיבות שגרמו לו לעשיית המעשה הנועז אינן ידועות לי וגם לא אדע אותן לעולם, שכן אני השריד האחרון במשפחתי הגרעינית ואין לי את מי לשאול. כאשר יכולתי לשאול ולברר הייתי עסוקה בנושאים אחרים וידעתי את הדבר כקוריוז ותו-לא.

בסיפור זה רב המסתורין על הגלוי וזאת מתוך בחירה. יכולתי לברוא עולמות בהינף קולמוס, או "הינף מחשב" נכון יותר, אך מאחר ואני מבקשת להקים מעין מצבה וירטואלית קטנה לדוד הרי אין לי כל רצון להמציא פרטים ואספר רק את העובדות הידועות לי.

האם יצא לדרכו לבד או שמא חבר אליו מישהו? מדוע דווקא לפריז? האם חיכה לו/להם שם מישהו? כיצד הסתדר הנער הצעיר בעיר הגדולה והזרה? אילו הן רק חלק מן השאלות שיוותרו ללא תשובה וכמובן שאפשר להוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה אך זאת לא הכוונה.

בהמשך הזמן מצא הדוד הרי את פרנסתו ממסחר בתמונות של ציירים מפורסמים . הוא שמר על קשר מכתבים רופף עם משפחתו שנותרה ברומניה. גם כשעלינו, הורי ואני, ארצה בשנת 1951 המשיך קשר המכתבים להתקיים מאחר ואבי היה אחיינו האהוב של הדוד הרי.

בשלב מסוים של חייו עבר הדוד הרי מפריז לסאן-פאולו שבברזיל (היהודי הנודד) וגם שם המשיך בעיסוקו – סחר בתמונות. כל אותן שנים נשאר ברווקותו, לא נשא אישה ולא הקים משפחה. היו אי אלו דיבורים על אישה נשואה בפריז שהיה לה מקום בחייו אך כל הסיפור לוט בערפל.

כאשר הייתי בסביבות גיל אחת עשרה, קבלנו ממנו מכתב שהוא עומד להגיע ארצה ויתאכסן אצלנו כשבועיים. ההתרגשות היתה גדולה, הורי ערכו הכנות משלהם ואילו אני פנטזתי על המתנות המופלאות שאקבל מאותה ארץ אקזוטית רחוקה ששמה ברזיל.

כאשר הגיע הדוד, עם מזוודה יחידה שגם היא ראתה ימים טובים יותר, נחלתי אכזבה על המתנות שלא הגיעו. למען היושר, דומני שהביא משהו צנוע אך מאחר והיה זה כל כך צנוע לא הותיר בי שום רושם וזכרון. חליפותיו גם הן ידעו זמנים טובים יותר ואמי נתבקשה לתקן לו אי-אילו תיקונים קלים. היא ייחסה זאת להיותו רווק זקן ומלאה ברצון את המשימה.

הדבר הזכור לי ביותר מן הביקור היה מקרה פעוט שהתרחש באחד הבקרים: הדוד הרי נכנס לחדר האמבטיה כדי לצחצח את שיניו. מאחר והותיר את הדלת פתוחה ואני בדיוק עברתי בפרוזדור עמדתי להתבונן במעשיו. הוא הוציא מתיק כלי הרחצה שלו שפופרת  של משחת שינים וסחט ממנה על המברשת. וראו זה פלא! מן השפופרת יצאה משחת שיניים בשלושה צבעים: אדום, לבן, כחול! בישראל של ראשית שנות הששים לא היה כדבר הזה! אני תליתי בו זוג עיניים גדולות, מלאות פליאה ומגרוני נפלטה קריאת התפעלות גדולה. הוא הסתובב אחורה בתימהון ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו ברוב התרגשות שמעולם לא ראיתי משחת שיניים בשלושה צבעים. הוא צחק בשמחה ושאל אותי בחביבות אם אני רוצה לצחצח את שיני במשחה המופלאה. כמובן שנעניתי ברצון ומיהרתי להביא את מברשת השיניים שלי. הוא סחט כמות נדיבה של משחה על המברשת שלי, זז הצידה מן הכיור  כדי לאפשר לי להשתמש בו. לאחר צחצוח ארוך ונמרץ במיוחד הרגשתי רעננה ומיוחדת בזכות המשחה הנפלאה.

כעבור כמה ימים, או אולי היה זה אחרי עזיבתו את ביתנו, שמעתי את אמי מספרת לאבי על המקרה ואומרת בסוף: "אל תחשוב שהוא השאיר לילדה את השפופרת שהיא כל כך התלהבה ממנה, הוא הכניס אותה חזרה לתיקו ובזה נגמר העניין". ההערה הזו הותירה בי טעם מר של החמצה שכן אני כילדה לא חשבתי על כך והסתפקתי במה שקבלתי מדודי ואילו ההערה המבוגרת של אמי הפיצה אור רע על העניין כולו.

לפני עזיבתו השאיר הדוד הרי להורי ערמה של רפרודוקציות קטנות, כולן – נופיה העירוניים של פריז. הורי מסגרו  תמונות אחדות. כאשר נשאתי ועברתי לדירה משלי נתנו לי הורי לבחור לעצמי מספר תמונות מן המגוון שהיה שמור עימם. גם אני מסגרתי אחדות והן תלויות עד היום בחדר השינה שלנו, בצד שבו אני ישנה.

  מתוך דיבורים מעטים ששמעתי מהורי נודע לי שהדוד חזר לפריז, חידש את קשריו עם אותה אישה שהכיר שם בצעירותו אך גר לבדו בדירה. לאחר שלא נוצר אתו קשר במשך מספר ימים או שבוע, שלחה אותה אישה את אחד מבניה לדירתו והלה גילה אותו מת בתוך האמבטיה. נראה שהיה קצר חשמלי שגרם למותו. סוף עצוב ובודד לאדם שהיה בודד כל ימיו.

מדי פעם, כשאני מעיפה מבט בתמונות הקטנות אני נזכרת בדודי הנשכח ותוהה אם יש עוד מישהו בעולם הזוכר אותו לפעמים. ואולי התמונות שלא מוסגרו ונעלמו הן הקצף שהותיר הדוד הרי על פני המים.